שלום סקאלי,
אני מקבל את הזמנתך לשתף בהשתלשלות האירועים עם בתי בת ה -16 שעבדה בשטיפת כלים במסעדה, גם במשמרות לילה. כאמור, התארחנו אצל הסבתא בקיבוץ, והיה עליה לחזור הביתה, כדי לעבוד, וחששתי מכך שתחזור ותיהיה לבד בבית. חברה לא יכלה להזמין, משום שיצאה לעבודה בסביבות 5 אחה"צ, וחזרה בסביבות חצות עד 1 בלילה. כך שסיכמתי איתה שתתקשר אלי כשיוצאת לעבודה. ובסיום, וגם כשתיסע, - עד שנכנסת הביתה. כך עשתה. לאחר שהחלה את המשמרת שלה, עלה בדעתי לאמר לה לבקש שלא תעבוד ביום המוחרת, ופשוט תחזור אלינו לקיבוץ. משדברתי איתה, סיפרה שכבר בקשו ממנה והסכימה לעבוד למחרת. אמרתי לה שאיני מסכים שתיהיה לבד בבית, לא מוצא חן בעיני, ושתבקש לבטל משמרת זו. אמרה שתדבר איתם. אח"כ חזרה אלי וספרה שבטלו לה את המשמרת שלמחרת , וכך תחזור ותצתרף אלינו. בערך בשעה עשר ושלושים בלילה, הגברת מתקשרת ומידעת אותי, שחוזרת הביתה, ושסימה את עבודתה. הודיעה שלא חוזרת. הגב מאוד כאב לה ולכם החליטה לסיים. שמחתי מאוד ואמרתי לה שכל הכבוד שכך עשתה. למעשה, היא החלה לעבוד כשבוע לפני הנסיעה לקיבוץ, ושמחתי לראותה מתמודדת עם עבודה שכזו. נערה זו, אינה רזה, אינה עוסקת בספורט.... כך שלראותה עומדת בהתחיבות הפזית הקשה הזו, היה מאוד מרשים. ראיתי זאת כהתנסות שלה עם החיים. והייתי מרוצה. בקיבוץ, פתאום שמעתי גם דעה שחבל שהיא צריכה לעבוד בעבודה שכזו דווקא, בת 16, ו-7 שעות לרחוץ כלים - לא מתאים.. אז נפל לי האסימון, והתחלתי לטפטף לה, שאני מאוד גאה בה כיצד מתודדת עם העבודה - אולם נראה לי שזה לא מתאים לגילה. היא הכי צעירה. העובדים האחרים איתה הינם - לפני/אחרי צבא. שנראה לי שעדיף שתעבוד בעבודה שמשתמשת גם בראש שלה (יותר), כך שנראה לי שזה עזר... כעת חושבת לתת שיעורי עזר. מאוד שמחתי על מחשבתה זו. ועדדתי אותה. זהו לגבי השתלשלות האירועים עם בתי בכורתי בחופשה בקיבוץ... לגבי הקשיים וההתמודדויות עם שאר ילדי - יכול לשתף, אם תמקדי אותי, תכווני. בגדול, משום שאשתי ז"ל היתה זו שהתווכחה עם הילדים כשאני התעייפתי מכך, ובעצם גם החליטה והתעסקה בתחום ניהול הבית, אזי "עכשיו תורי"... משום שהחיים הם בי"ס, אז למדתי שאם אוותר לילדים יותר מדי- יהיה לי (ולהם ) יותר קשה מאשר אם לא אוותר.להם. אז אם לאחר מות אשתי ז"ל, היה לי גם את השיקול של רחמים. שכעת בלי אמא, אז לא נורא שיעשו כך, או לא יעשו כך. עד שהתברר לי בעצם - זה לא מתאים. זה כן נורא...ולמזלי היו לי כמה נפשות טובות שיכלו ליעץ ולהדריך אותי כיצד ללמוד לעמוד מול רצונם - ולעשות את מה שנראה לי נכון שהוא טוב להם. למעשה, משום שהייתי אורח בקיבוץ ומנותק מסביבתי - בעצם שכחתי לשוב ולהתיעץ איתן. רק לאחר שפניתי להתיעצות אליכן, כאן, ולקומונה שאליה אני משתייך - לפתע "נפל לי האסימון" - והתקשרתי לעו"ס "שלי" (שעברה הכשרה למקרי טראומה, כמו פיגועים, תאונות או התאבדות - שזה המקרה שלנו) - ובאמת השיחה איתה גם כן עזרה לי לחשוב. זהו לבנתיים. כל טוב לכולכן.
אני מקבל את הזמנתך לשתף בהשתלשלות האירועים עם בתי בת ה -16 שעבדה בשטיפת כלים במסעדה, גם במשמרות לילה. כאמור, התארחנו אצל הסבתא בקיבוץ, והיה עליה לחזור הביתה, כדי לעבוד, וחששתי מכך שתחזור ותיהיה לבד בבית. חברה לא יכלה להזמין, משום שיצאה לעבודה בסביבות 5 אחה"צ, וחזרה בסביבות חצות עד 1 בלילה. כך שסיכמתי איתה שתתקשר אלי כשיוצאת לעבודה. ובסיום, וגם כשתיסע, - עד שנכנסת הביתה. כך עשתה. לאחר שהחלה את המשמרת שלה, עלה בדעתי לאמר לה לבקש שלא תעבוד ביום המוחרת, ופשוט תחזור אלינו לקיבוץ. משדברתי איתה, סיפרה שכבר בקשו ממנה והסכימה לעבוד למחרת. אמרתי לה שאיני מסכים שתיהיה לבד בבית, לא מוצא חן בעיני, ושתבקש לבטל משמרת זו. אמרה שתדבר איתם. אח"כ חזרה אלי וספרה שבטלו לה את המשמרת שלמחרת , וכך תחזור ותצתרף אלינו. בערך בשעה עשר ושלושים בלילה, הגברת מתקשרת ומידעת אותי, שחוזרת הביתה, ושסימה את עבודתה. הודיעה שלא חוזרת. הגב מאוד כאב לה ולכם החליטה לסיים. שמחתי מאוד ואמרתי לה שכל הכבוד שכך עשתה. למעשה, היא החלה לעבוד כשבוע לפני הנסיעה לקיבוץ, ושמחתי לראותה מתמודדת עם עבודה שכזו. נערה זו, אינה רזה, אינה עוסקת בספורט.... כך שלראותה עומדת בהתחיבות הפזית הקשה הזו, היה מאוד מרשים. ראיתי זאת כהתנסות שלה עם החיים. והייתי מרוצה. בקיבוץ, פתאום שמעתי גם דעה שחבל שהיא צריכה לעבוד בעבודה שכזו דווקא, בת 16, ו-7 שעות לרחוץ כלים - לא מתאים.. אז נפל לי האסימון, והתחלתי לטפטף לה, שאני מאוד גאה בה כיצד מתודדת עם העבודה - אולם נראה לי שזה לא מתאים לגילה. היא הכי צעירה. העובדים האחרים איתה הינם - לפני/אחרי צבא. שנראה לי שעדיף שתעבוד בעבודה שמשתמשת גם בראש שלה (יותר), כך שנראה לי שזה עזר... כעת חושבת לתת שיעורי עזר. מאוד שמחתי על מחשבתה זו. ועדדתי אותה. זהו לגבי השתלשלות האירועים עם בתי בכורתי בחופשה בקיבוץ... לגבי הקשיים וההתמודדויות עם שאר ילדי - יכול לשתף, אם תמקדי אותי, תכווני. בגדול, משום שאשתי ז"ל היתה זו שהתווכחה עם הילדים כשאני התעייפתי מכך, ובעצם גם החליטה והתעסקה בתחום ניהול הבית, אזי "עכשיו תורי"... משום שהחיים הם בי"ס, אז למדתי שאם אוותר לילדים יותר מדי- יהיה לי (ולהם ) יותר קשה מאשר אם לא אוותר.להם. אז אם לאחר מות אשתי ז"ל, היה לי גם את השיקול של רחמים. שכעת בלי אמא, אז לא נורא שיעשו כך, או לא יעשו כך. עד שהתברר לי בעצם - זה לא מתאים. זה כן נורא...ולמזלי היו לי כמה נפשות טובות שיכלו ליעץ ולהדריך אותי כיצד ללמוד לעמוד מול רצונם - ולעשות את מה שנראה לי נכון שהוא טוב להם. למעשה, משום שהייתי אורח בקיבוץ ומנותק מסביבתי - בעצם שכחתי לשוב ולהתיעץ איתן. רק לאחר שפניתי להתיעצות אליכן, כאן, ולקומונה שאליה אני משתייך - לפתע "נפל לי האסימון" - והתקשרתי לעו"ס "שלי" (שעברה הכשרה למקרי טראומה, כמו פיגועים, תאונות או התאבדות - שזה המקרה שלנו) - ובאמת השיחה איתה גם כן עזרה לי לחשוב. זהו לבנתיים. כל טוב לכולכן.