"שלום!" נאמבר שתיים
דבר ראשון- צימעס, היה ממש כיף לשמוע ממך שירה וואו, וואו שירה. וגם תודה לשלי שדאגה לספק לי תירוץ לכתוב על מה קורה איתי כי זה אנוכי לחשוב שמעניין מה קורה עם מישהו שלא נמצא קרוב רוב הזמן. לפני חצי שעה חזרתי מאחד הגנים האנתרופוסופיים בהם אני משרתת כרגע. היות והגן הנ"ל קרוב לביתו של אבי אני חוזרת לבית של אבא (שבו חייתי, תקופה ארוכה, עד לפני חצי שנה) כדי לנגן. כיום, אגב, אני גרה עם אמא, אם לא דאגתי לעדכן. הבית העצום שכאן עומד לו כמעט שומם, ואני ואמא גרות בדירה יחסית קטנה במושבה היוונית, למי שמכיר. דירה גבוהה שמשקיפה למערב העיר. בהתחלה גם הייתי מבלה לא מעט על הגג שלה, שממנו זו ממש חגיגת דודי שמש לעיניים. לא נעים לומר, אבל כשרואים כלכך הרבה דודי שמש מלמעלה זה נראה מעט כמו מצבות. ממש טוב לי עם אמא, וטוב לי גם לשמוע מהחברים שלה ש"היא בשמיים" מאז שאני גרה איתה. אף על פי שרבנו בבוקר. אי שם בשנה האחרונה תפסתי שעיקר ההרגשה הרעה שהייתה לי מלהיות איתה נובעת מכך שאני מתביישת ושונאת את ההתנהגות שלי איתה (ואת ההתנהגות של רוב בני הבית בדימוס אליה)- לאנשים פשוט אין כבוד אליה. חוץ מ"חסידי אימהות עולם" ספורים, רוב האנשים מתייחסים אליה באופן מחפיר. כי היא מרשה ומעודדת. לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שממנה המסר "די!" פשוט לא יגיע ולכן אני פשוט אומרת אותו לעצמי, במקום לרדת על עצמי שנתיים אחרי כל אינטראקציה איתה. כיום זה קורה הרבה-הרבה פחות. אני מוצאת בעניין הזה שאלה מעניינת, מבחינת החובה המוסרית שיש לנהוג כלפי בני-אדם ש"מתירים". במקרה הזה זו אימי, אז זה אולי קשה וקל יותר- כי ברור שיש לי חובה בטובתה. מצד אחר, שיניתי את ההתנהגות שלי פחות בגלל טובתה ויותר בשביל טובתי. טוב, נעבור הלאה... עד לפני חודש מילאתי שירות לאומי בביה"ח "איתנים". היה שם רע, למרות שכרגיל השליתי את עצמי שטוב לי. אני "חיה" מהתמודדויות קשות. מה שהבהיר לי את העניין היה שבשבועות האחרונים שלי שם פשוט התחילו לי כאבי ראש וחולשות למינהן מיד כשהגעתי לשם, ועברו מיד כשיצאתי. היחס אליי שם מצד הצוות הקטן עימו עבדתי היה בכי רע מבחינה חברתית. לא היה לי כמעט עם מי לדבר (דבר שהופך להיות קריטי כשאתה עובר חוויות מהסוג שעוברים שם), כמעט שאין הדרכה מעבר לדברים הבסיסיים (אתה אמור למצוא את מקומך), ולא הרגשתי נוח עם האופן שבו רוב האנשים מסביבי מילאו את התפקיד שלהם. (בצוות הסיעודי- לא בצוותים המטפלים/ ההוראתיים, שם דווקא המצב טוב) יותר נכון- לא הרגשתי נוח עם איך שהם התנהגו אליי/ אל הילדים במחלקה. זה לא נכון לדון אותם כך בגלל שהעבודה נורא קשה, ושום פתרון שם הוא לא פתרון מלא, אבל מבחינה אישיותית, לי לא היה טוב איתם, וגם לילדים אני מניחה שלא. עכשיו אני בגן עדן מבחינות מסויימות. אמנם התחלתי לשרת בגנים לא מזמן, אבל אין מה להשוות. טוב, אמשיך פעם אחרת. יש לי חשק לכתוב.
דבר ראשון- צימעס, היה ממש כיף לשמוע ממך שירה וואו, וואו שירה. וגם תודה לשלי שדאגה לספק לי תירוץ לכתוב על מה קורה איתי כי זה אנוכי לחשוב שמעניין מה קורה עם מישהו שלא נמצא קרוב רוב הזמן. לפני חצי שעה חזרתי מאחד הגנים האנתרופוסופיים בהם אני משרתת כרגע. היות והגן הנ"ל קרוב לביתו של אבי אני חוזרת לבית של אבא (שבו חייתי, תקופה ארוכה, עד לפני חצי שנה) כדי לנגן. כיום, אגב, אני גרה עם אמא, אם לא דאגתי לעדכן. הבית העצום שכאן עומד לו כמעט שומם, ואני ואמא גרות בדירה יחסית קטנה במושבה היוונית, למי שמכיר. דירה גבוהה שמשקיפה למערב העיר. בהתחלה גם הייתי מבלה לא מעט על הגג שלה, שממנו זו ממש חגיגת דודי שמש לעיניים. לא נעים לומר, אבל כשרואים כלכך הרבה דודי שמש מלמעלה זה נראה מעט כמו מצבות. ממש טוב לי עם אמא, וטוב לי גם לשמוע מהחברים שלה ש"היא בשמיים" מאז שאני גרה איתה. אף על פי שרבנו בבוקר. אי שם בשנה האחרונה תפסתי שעיקר ההרגשה הרעה שהייתה לי מלהיות איתה נובעת מכך שאני מתביישת ושונאת את ההתנהגות שלי איתה (ואת ההתנהגות של רוב בני הבית בדימוס אליה)- לאנשים פשוט אין כבוד אליה. חוץ מ"חסידי אימהות עולם" ספורים, רוב האנשים מתייחסים אליה באופן מחפיר. כי היא מרשה ומעודדת. לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שממנה המסר "די!" פשוט לא יגיע ולכן אני פשוט אומרת אותו לעצמי, במקום לרדת על עצמי שנתיים אחרי כל אינטראקציה איתה. כיום זה קורה הרבה-הרבה פחות. אני מוצאת בעניין הזה שאלה מעניינת, מבחינת החובה המוסרית שיש לנהוג כלפי בני-אדם ש"מתירים". במקרה הזה זו אימי, אז זה אולי קשה וקל יותר- כי ברור שיש לי חובה בטובתה. מצד אחר, שיניתי את ההתנהגות שלי פחות בגלל טובתה ויותר בשביל טובתי. טוב, נעבור הלאה... עד לפני חודש מילאתי שירות לאומי בביה"ח "איתנים". היה שם רע, למרות שכרגיל השליתי את עצמי שטוב לי. אני "חיה" מהתמודדויות קשות. מה שהבהיר לי את העניין היה שבשבועות האחרונים שלי שם פשוט התחילו לי כאבי ראש וחולשות למינהן מיד כשהגעתי לשם, ועברו מיד כשיצאתי. היחס אליי שם מצד הצוות הקטן עימו עבדתי היה בכי רע מבחינה חברתית. לא היה לי כמעט עם מי לדבר (דבר שהופך להיות קריטי כשאתה עובר חוויות מהסוג שעוברים שם), כמעט שאין הדרכה מעבר לדברים הבסיסיים (אתה אמור למצוא את מקומך), ולא הרגשתי נוח עם האופן שבו רוב האנשים מסביבי מילאו את התפקיד שלהם. (בצוות הסיעודי- לא בצוותים המטפלים/ ההוראתיים, שם דווקא המצב טוב) יותר נכון- לא הרגשתי נוח עם איך שהם התנהגו אליי/ אל הילדים במחלקה. זה לא נכון לדון אותם כך בגלל שהעבודה נורא קשה, ושום פתרון שם הוא לא פתרון מלא, אבל מבחינה אישיותית, לי לא היה טוב איתם, וגם לילדים אני מניחה שלא. עכשיו אני בגן עדן מבחינות מסויימות. אמנם התחלתי לשרת בגנים לא מזמן, אבל אין מה להשוות. טוב, אמשיך פעם אחרת. יש לי חשק לכתוב.