המשך...
הגשם היה כה עז, שדאקו הסתחרר באוויר לכמה שניות, ואז נחת על הקרקע, מבולבל. "זה שבר ענן." אמר לו הארי, שנחת לצידו. "זה מה?" שאל דראקו, לא כי לא הבין. הגשם הקים המולה נוראית מסביב. "זה שבר ענן!" קרא הארי, והתקרב לאוזנו, כדי שישמע. "שבר מה?!" קרא דראקו, מתחיל להתעצבן. "שבר-" קרא הארי. הוא היה קרוב לדראקו כעת, מדבר אל אוזנו. "ענן..." הוא סיים בלחישה, כשדראקו הסתובב אליו, ומצא את עצמו סנטימטרים ספורים מהשפתיים שכל כך רצה לנשק. "אה.. אז למה לא אמרת.." לחש דראקו חלושות. הוא הרגיש כאילו ברכיו עומדות להתקפל, והוא יפול אל הארי. "בוא." הארי התנער מהעיניים האפורות והתחיל ללכת אל אחד מהיציעים. היריעה שכיסתה אותו הייתה רופפת, ושני הנערים נכנסו מתחתיה. למטה היה מקום די מרווח, למען האמת. דראקו הניח את המטאטא שלו בצד, והבריש את השיער ספוג המים מפניו. באנחה כבדה הוא התיישב, נשען בגבו על אחד העמודים התומכים של היציע. "איזה בזבוז. בזבוז נוראי של יום גשום." הוא מלמל. "מה אמרת?" שאל הארי. "כלום, כלום. אמרתי שקר פה." אמר דראקו במהירות. "כי למה, הוד גאוניותך, אתה לא לובש סוודר? אומנם אתה נסיך קרח, אבל יש גבול." הארי לעג לו. "כי אולי, לא חשבתי שאני אתקע באימון בגשם, ולא חשבתי שיהיה כל כך קר. בחיי פוטר, אתה פשוט גאון. יותר מהבוצדמית שלך." רטן דראקו. היה רגע של שתיקה. לפתע דראקו הרגיש צמר מתחכך בזרועו. הוא הרים את מבטו, וראה את הארי מושיט לו את הסוודר שלו. "קח." הוא אמר. "לא רוצה." אמר דראקו, וידע שהתנהגותו ילדותית למדי. "אמרתי שתיקח כבר, מאלפוי." קרא הארי, מתעצבן. "אמרתי שאני לא רוצה, פוטר!" קרא דראקו בחזרה, ודחף את הסוודר בחזרה אל הארי. "אני לא רוצה אותו, לא קר לי." אמר הארי, והושיט את הסוודר, בשנית. "אני לא רוצה אותו, הוא שלך." ענה דראקו בקרירות, ודחה את הסוודר, שוב. "נו, באמת. אל תהיה תינוק, מאלפוי. תלבש כבר את הסוודר, חתיכת אידיוט." רטן הארי, והשליך את הסוודר על דראקו. רוטן וממלמל, דראקו משך את הסוודר מעל ראשו. "למה אתה נותן לי את הסוודר שלך?" הוא שאל את הארי בקול קטן מאד. "כי אני לא רוצה שתקפא למוות." ענה לו הארי, באדישות מדומה. "למה?" שאל דראקו, עם עניין אמיתי בקולו, וליבו מחסיר פעימה. "כי אחר כך יאשימו אותי." ענה הארי בקצרה, וליבו של דראקו חזר לפעום בקצב הרגיל, פניו התקדרו באכזבה. הגשם לא פסק לרדת, גם לאחר רבע שעה. דראקו היה עייף, ורעב, והמקום היה חשוך לגמרי. הארי מלמל משהו, ולהבות חמימות פרצו מתוך השרביט שלו, מאירות את המקום, כמו כן מחממות אותו מעט. דראקו הסתכל לעבר הארי. פניו היו רציניים וקודרים כל כך, כאילו חשב על משהו רחוק ועצוב. דראקו ראה אותו חובק את עצמו. הוא התחיל לפשוט את הסוודר. "מה אתה עושה?" הארי הרים אליו את מבטו. "קר לך." אמר דראקו. "זה בסדר." הוא אמר, פניו מאדימים מעט. דראקו חשב שאדום נראה טוב על פניו של הארי. "חשבתי על משהו." אמר הארי לבסוף. דראקו הרים אליו את מבטו, תמה. "מה יקרה, מה יקרה אם נמות מקור, או נטבע מהגשם או משהו מגוחך כזה? מה היית רוצה לעשות לפני שתמות?" הוא שאל, מבטו מקובע בלהבות הסגלגלות שריצדו על האדמה. "הייתי רוצה לנצח אותך בקווידיץ'." אמר דראקו במהירות, משתדל לא לחשוב על מה שבאמת היה רוצה לעשות. לנשק את הארי. "ואתה?" הוא שאל. "הייתי רוצה שמי שאני אוהב... הייתי רוצה להגיד לו, שידע." אמר הארי, חסר נשימה. "התכוונתי, להגיד לה." הוא הוסיף במהרה, והאדים שוב. דראקו עצם את עיניו, הוא היה כל כך עייף. כשפקח אותם, הספרות 22:00 ריצדו על צג השעון של הארי, שישן שינה עמוקה, מתחת למדרגות היבשות. הגשם לא פסק, ועדיין היה קר. "רק עוד שתי דקות" חשב לעצמו דראקו, ועצם את עיניו בשנית. "מה כבר יכול לקרות? רק עשר בלילה." דראקו התנער בבהלה. "פוטר! פוטר תקום.." הוא ניער את הארי. "מממ... מה?" שאל הארי בישנוניות, והתהפך. "פוטר, תקום! עשר בלילה!" קרא דראקו באוזנו. הארי התהפך שוב, ומלמל משהו לא ברור. "נו, קדימה... מטומטם..." דראקו חבט בכתפו. הארי התיישב, מבט עייף על פניו. "מאלפוי, חתיכת אידיוט. השעון שלי לא עובד." הוא אמר "ומלבד זאת, שכבר היו באים לחפש אותנו אם היה עשר בלילה." דראקו הנהן, היה משהו בדבריו. הארי עצם את עיניו שוב, ואחרי כמה דקות נרדם, אך דראקו לא היה מסוגל לישון כלל. איך הוא יכל לישון, כשהארי כל כך קרוב אליו? הוא הסתכל עליו, ישן, מכורבל בחולצתו הדקה, ובגלימות שלו. דראקו פשט את הסוודר, וכיסה בו את הארי. הארי מלמל משהו בשנתו, והתכרבל בסוודר. דראקו התרחק טיפה, והביט בו, מהופנט. רעם מרוחק נשמע, וברק האיר את השמיים. דראקו תהה עוד כמה זמן הם יצטרכו להשאר שם, מתחת ליציע. מחשבותיו נדדו הרחק, מעבר לטירת הוגוורטס, מעט יותר צפונה, לאחוזת מאלפוי. הטירה האפורה והגדולה של משפחת מאלפוי, שהשתרעה לא רק על פני האדמה, אלא גם על פני כמה קילומטרים מתחתיה, הייתה המקום בו דראקו גדל, וממנו הכי חשש. כמובן, זה היה הבית שלו, עד כמה שטירה עגמומית, לחה וקרה יכולה להקרא בית. אימו הייתה שם, נרקיסה מאלפוי, עדינה, ואדישה למראה. הו, היא לא הייתה אדישה, חשב דראקו בעצב. היא נהפכה לאטומה. שערה הבלונדיני הבוהק, ועיניה הכחולות הבוהקות, הפכו לדהויים וחסרי ברק. שערה הפך לשיער קש ועיניה לעיני קרח. לפני כן, בעבר, כשעוד הייתה תלמידת סלית'רין צעירה, היא הייתה היפה מבין כל בנות המחזור שלה. שם היא פגשה את לוציוס מאלפוי. שיער כסוף ועיניים אפורות, תווי פנים עכבריים. הוא שדד את ליבה, ואף העניק לה חלק מליבו הקר כקרח. הם התחתנו מעט אחרי שסיימו את לימודיהם. אף אחד מהם לא היה מעוניין בטיול טפשי, או בלהתהולל. הם היו שני אנשים בוגרים ומחושבים. הם התחתנו, וחיו יחדיו מספר שנים. ואז דראקו נולד. היורש של משפחת מאלפוי, נסיך הקרח של סלית'רין, פוסע בדרכיהם של הוריו. כך לפחות התייחסו אליו הוריו ומכריהם. דראקו הכיר יותר קסמים אפלים, ונחשף ליותר סודות אסורים ויצורים נוראיים ממה שקוסם ממוצע רואה בימי חייו. הארי השתעל לצידו, ודראקו התנער מישנוניות שתקפה אותו לרגע. כשראה שהארי לא מתעורר, הרשה לעצמו להמשך להרהר, לשקוע בזכרונות שכל כך העיקו עליו. הוא לא היה נער מאושר, בחיק משפחה עשירה, טהורת דם ואוהבת. אביו היה אחד האנשים הקרים ביותר שאי פעם פסע על אדמת אנגליה. הוא לא אהב את דראקו. בשבילו דראקו היה לא יותר מנטל, שגרם צרות אחריהן היה צריך לנקות מידי פעם ופעם. אולי את נרקיסה הוא אהב, אבל לא הראה זאת. הוא דיבר אליה כמו שמדברים אל משרתת, ולא כאל אישה. דראקו אהב את אימו, אבל לא יכל להבין אותה. בינו ובין אביו היו יחסים של שנאה ופחד מצד דראקו, וזלזול מצד לוציוס, שלא היה לו אכפת מה בנו עושה, כל עוד הוא לא מבזה את שם המשפחה. לוציוס מאלפוי כמעט נכנס לכלא. הארי פוטר נאבק עם זה-שאין-להזכיר-את-שמו, וכמעט ניצח. חבול קשות, כמעט גוסס, הוא שכב שבועיים במרפאה. דראקו ידע זאת, כיוון שהיה חומק למרפאה לפעמים בהפסקות, ולפעמים בלילה, ומסתכל עליו ישן, מתמודד עם פצעיו. כל אוכלי המוות שנכחו בזירת הארוע נשלחו לכלא. רק לוציוס מאלפוי, ועוד כמה, שהיו מיודדים איתו באמת, אנשים כמו גויל, קראב, ורוקווד, לא נשלחו לכלא בדרך פתע. "הוא היה יכול להרקב באזקבאן לנצח, ולהשאיר אותי חופשי." חשב דראקו, ממורמר, כשהוא חורק בשניו ומכווץ אגרופיו. אביו הטיל עליו אימה. דראקו פחד ממנו, תיעב אותו, ולמורת רוחו, היה העתק כמעט מושלם שלו, מבחינה חיצונית.
../images/Emo23.gif../images/Emo185.gif
