שלום לפורום
רציתי לדבר קצת, לשתף, להתייעץ, מרגישה מאוד מבולבלת, לא מוצאת את הדרך הנכונה, השביל הנכון. אמא לילדה בת 5 וגרושה כבר 4 שנים. עברתי המון קשיים והתמודדיות בשנים האלו, המון מעברי דירות, תמיד באותה עיר, אבל בממוצע פעם בשנה אנחנו עוברות דירה. המצב הכלכלי הקשה, גלי הפיטורין והמצב הנוראי הזה שנוצר אצל המעסיקים שמרשים לעצמם כמעט הכל, במיוחד כשאת גרושה ומגדלת ילדה. הגרוש ואני תמיד היינו ביחסים טובים, כמעט תמיד, אחרי כמה חודשים טובים היה קורה משהו שגרם למתיחות בינינו, אבל בגדול תמיד ידעתי שהוא שם בשבילי כשאני צריכה, וכך גם ההיפך. אני חולמת על בית עם עוד ילדים, על צחוק ילדים, על בלאגן של צעצועים מפוזרים, על שירים וריקודים בבוקר (נאיבית, אה?) אבל כזה הוא, כל כך מלא שמחת חיים וחום ואהבה, אני רואה אותו עם הילדה בבוקר, כלום לא לחוץ, לא ממהר לשום מקום, מדליק רדיו והוא והילדה רוקדים ושרים. הוא דיבר איתי כבר מספר פעמים בהזדמנויות שונות, על האפשרות להביא ילד נוסף משותף לעולם. וחשבתי על זה, ואני לא רואה את עצמי אמא חד הורית לשני ילדים. מכל הבחינות, זה קשה גם עכשיו. וחשבתי מתוך הגיון בלנסות כן לתת הזדמנות נוספת לקשר. אבל היום, אין אותה אהבה. אני לא מאוהבת בו, ולא אוהבת אותו כבן זוג. כאדם כן. תמיד אהבתי אותו ותמיד היתה שמורה לו פינה חמה בלב. ואני לא יודעת, אני שואלת את עצמי, האם האהבה הזו יכולה להיבנות מחדש ? אני כל כך חסרת ביטחון לעומתו, לידו, וזה מוציא ממני הרבה רוע. אני מתביישת בעצמי שאני מתנהגת כמו שאני מתנהגת. סתם דוגמא, אני בהחלט יכולה להחשיב את עצמי לאדם נדיב, ופתאום אני מוצאת את עצמי חושבת בלב על האוכל שהוא אוכל פה. שאני אתחשבן על אוכל ? מעולם לא קרה לי, עם אף אחד, לזרים אני אתן לאכול, אז להסתכל בצלחת שלו ? בקיצור, אני לא מבינה מה קורה לי ולמה. אני מניחה שזה בגלל שאני לא שלמה, כי כששלמים, ולא משנה לפה או לפה, מרגישים חזקים. ואני מרגישה חלשה עכשיו. ומבולבלת. אני לא רוצה לפגוע בו, אני לא רוצה להיכנס לקשר הזה כי קשה לי, או כי אני רוצה מישהו להישען עליו, או כי קשיי ההישרדות יהפכו ליותר קלים. אני רוצה לחזור מתוך החלטה שלמה. ואני לא יודעת, אפשר באמת לבנות אהבה מחדש ? מה אתם אומרים ?
רציתי לדבר קצת, לשתף, להתייעץ, מרגישה מאוד מבולבלת, לא מוצאת את הדרך הנכונה, השביל הנכון. אמא לילדה בת 5 וגרושה כבר 4 שנים. עברתי המון קשיים והתמודדיות בשנים האלו, המון מעברי דירות, תמיד באותה עיר, אבל בממוצע פעם בשנה אנחנו עוברות דירה. המצב הכלכלי הקשה, גלי הפיטורין והמצב הנוראי הזה שנוצר אצל המעסיקים שמרשים לעצמם כמעט הכל, במיוחד כשאת גרושה ומגדלת ילדה. הגרוש ואני תמיד היינו ביחסים טובים, כמעט תמיד, אחרי כמה חודשים טובים היה קורה משהו שגרם למתיחות בינינו, אבל בגדול תמיד ידעתי שהוא שם בשבילי כשאני צריכה, וכך גם ההיפך. אני חולמת על בית עם עוד ילדים, על צחוק ילדים, על בלאגן של צעצועים מפוזרים, על שירים וריקודים בבוקר (נאיבית, אה?) אבל כזה הוא, כל כך מלא שמחת חיים וחום ואהבה, אני רואה אותו עם הילדה בבוקר, כלום לא לחוץ, לא ממהר לשום מקום, מדליק רדיו והוא והילדה רוקדים ושרים. הוא דיבר איתי כבר מספר פעמים בהזדמנויות שונות, על האפשרות להביא ילד נוסף משותף לעולם. וחשבתי על זה, ואני לא רואה את עצמי אמא חד הורית לשני ילדים. מכל הבחינות, זה קשה גם עכשיו. וחשבתי מתוך הגיון בלנסות כן לתת הזדמנות נוספת לקשר. אבל היום, אין אותה אהבה. אני לא מאוהבת בו, ולא אוהבת אותו כבן זוג. כאדם כן. תמיד אהבתי אותו ותמיד היתה שמורה לו פינה חמה בלב. ואני לא יודעת, אני שואלת את עצמי, האם האהבה הזו יכולה להיבנות מחדש ? אני כל כך חסרת ביטחון לעומתו, לידו, וזה מוציא ממני הרבה רוע. אני מתביישת בעצמי שאני מתנהגת כמו שאני מתנהגת. סתם דוגמא, אני בהחלט יכולה להחשיב את עצמי לאדם נדיב, ופתאום אני מוצאת את עצמי חושבת בלב על האוכל שהוא אוכל פה. שאני אתחשבן על אוכל ? מעולם לא קרה לי, עם אף אחד, לזרים אני אתן לאכול, אז להסתכל בצלחת שלו ? בקיצור, אני לא מבינה מה קורה לי ולמה. אני מניחה שזה בגלל שאני לא שלמה, כי כששלמים, ולא משנה לפה או לפה, מרגישים חזקים. ואני מרגישה חלשה עכשיו. ומבולבלת. אני לא רוצה לפגוע בו, אני לא רוצה להיכנס לקשר הזה כי קשה לי, או כי אני רוצה מישהו להישען עליו, או כי קשיי ההישרדות יהפכו ליותר קלים. אני רוצה לחזור מתוך החלטה שלמה. ואני לא יודעת, אפשר באמת לבנות אהבה מחדש ? מה אתם אומרים ?
