הנס הפרטי שלי
New member
שלום לכן... ולכם...
הסיפור שלי הוא כזה... אני מאוד מאוד מאוד רחוקה מהנושא (כרגע) אבל שנים שאני חולמת לעשות דבר כזה (עוד לפני שהכרתי את בעלי). כשהתחתנו לא ידעתי שיום אחד היחסים כבר לא יהיו מה שרצינו... שנרצה להיפרד... (אבל בעצם, מי יודע כזה דבר?) אז זה היה חלום מאוד רחוק. אפילו יצא לי כמה פעמים במהלך חיי הנישואים לחשוב ולהתעניין אבל כשביררתי אמרו לי "גברת, כל עוד את נשואה, תשכחי מזה" במילים קצת אחרות... טוב חיי הנישואים שלי זה סיפור ארוווווווך מאוד אבל מה שיצא לי מהנישואים האלה הם ילדה אחת מקסימה-מתוקה-מדהימה. האושר שלי, הפרס שלי, החיים שלי. בשבילה אני אטפס למעלה ואקטוף גם את הירח, אם רק תרצה... טוב בטח הבנתן עד כמה שאני אוהבת אותה וקשורה אליה... חזרה לסיפור, כנראה שנתגרש בקרוב (עוד לא התחלנו שום תהליך אבל נראה שאין מנוס). כל פעם שדיברתי על נושא הפונדקאות עם מישהו/מישהי כולם הרימו גבה והסתכלו עליי כעל לא נורמלית. לא הבנתי מה לא בסדר בזה. אני כבר ידעתי מזמן שזה מה שאני רוצה לעשות במידה ואנחנו מתגרשים. השאלה שלי היא כזו. להריון הראשון (עם בתי שתהיה בריאה) נכנסתי ללא כל קושי. אך ההריון היה קשה, היו הרבה בעיות ולאחר אשפוז בחודש השביעי (אחרי מעקב ממושך) ניתחו אותי חירום ונולדה לי האפרוחית-פגית קטנה שלי (נולדה פחות מק"ג!!!). ברוך השם היא בסדר, הכל בסדר. (ילדה גדולה ובע"ה נחגוג בקרוב 3!!!). אח"כ לא רציתי לשמוע על הריון נוסף. התרכזתי בה, הכל היה מדהים. (חוץ מהיחסים עם בעלי...) תמיד הייתה לי המחשבה על פונדקאות בצד.. ידעתי שגם אם נתגרש זה לא סוף העולם... אהיה פונדקאית, אחסוך כסף, לבתי לא יחסר כלום וגם אעשה דבר מבורך למען זוג חשוך ילדים שבס"כ רוצים את מה שלי יש. כל הזמן המחשבה הזו (שהם רוצים ולא יכולים) שיגעה אותי. אלוהים ישמור מה שהם מפסידים. את האושר הכי גדול בחיים. אבל בינתיים נשארתי איתו. והנושא נדחק. אחרי זמן מה דברים התחילו להסתדר והתחלנו לחשוב ולרצות ילד שני. במאי 2006 גיליתי שאני בהריון. לא ידעתי נפשי משמחה. ביולי 2006 הדופק פסק לצערי ועברתי הפלה טבעית. עצב גדול. ביה"ח, תהליך. בעלי - ננסה שוב, אוהב אותך. בדיקות - בעיות של קרישיות יתר. תצטרכי להזריק זריקות של קלקסן ישירות לבטן כל ההריון, ולקחת אספירין. צריך לדלל את הדם. אוקיי, מה שצריך צריך. ינואר 2007 בדיקה ביתית חיובית!!! הריון שלישי, הלוואי ויצליח! מזריקה קלקסן, בולעת אספירין. פברואר 2007 - הדופק פסק. אין לי מילים. שוב... אותו תהליך, הפלה טבעית... גרידא בביה"ח. בעלי - אולי זה סימן? אולי זה סימן שאנחנו לא צריכים להישאר ביחד. הוא צודק. אנחנו מאוד אוהבים אבל לא מתאימים. סובלים מאוד ביחד. אולי העובר לא רוצה להגיע לזוג הורים שכזה. מרץ 2007 מחליטים להיפרד. לא בגלל ההפלה כמובן. אבל דחינו את הקץ מספיק. עדיין לא להתגרש אבל גם זה יגיע. אני חזקה. אני עומדת על הרגליים. אני מבינה שאיתו זה לא יצליח. אני גם דוחה את רעיון הילד השני הפרטי שלי לכמה שנים. יש לי ילדה אחת שתהיה בריאה, אני אוהבת אותה ואני רוצה להתרכז בה. שתינו הולכות להיות לבד בזמן הקרוב/רחוק. אני רוצה לקנות לנו בית, לה ולי. רוצה עצמאות כלכלית. נמאס לי להיות תלויה. אני רוצה להיות פונדקאית. ועכשיו לשאלה הגדולה שרציתי לשאול רק אתכן, הפונדקאיות החד הוריות והאמהות לעתיד שרוצות כל כך תינוק משלכן: האם יש סיכוי למישהי כמוני, לעבור תהליך כזה? עם הבעיות, עם ההפלות, עם הקלקסן שאני אצטרך להזריק בבטן כל ההריון (ואין לי שום בעיה עם זה) עם להסתכן שאולי תהיה לידת פג? אמהות, הייתן נותנות לי צ'אנס? יש על מה לדבר? מבחינה נפשית אני חזקה מאוד. עברתי דברים שאולי מישהי אחרת הייתה נשברת לחלוטין, אבל אני לא. מחכה לתשובות שלכן בקוצר רוח... תודה...
הסיפור שלי הוא כזה... אני מאוד מאוד מאוד רחוקה מהנושא (כרגע) אבל שנים שאני חולמת לעשות דבר כזה (עוד לפני שהכרתי את בעלי). כשהתחתנו לא ידעתי שיום אחד היחסים כבר לא יהיו מה שרצינו... שנרצה להיפרד... (אבל בעצם, מי יודע כזה דבר?) אז זה היה חלום מאוד רחוק. אפילו יצא לי כמה פעמים במהלך חיי הנישואים לחשוב ולהתעניין אבל כשביררתי אמרו לי "גברת, כל עוד את נשואה, תשכחי מזה" במילים קצת אחרות... טוב חיי הנישואים שלי זה סיפור ארוווווווך מאוד אבל מה שיצא לי מהנישואים האלה הם ילדה אחת מקסימה-מתוקה-מדהימה. האושר שלי, הפרס שלי, החיים שלי. בשבילה אני אטפס למעלה ואקטוף גם את הירח, אם רק תרצה... טוב בטח הבנתן עד כמה שאני אוהבת אותה וקשורה אליה... חזרה לסיפור, כנראה שנתגרש בקרוב (עוד לא התחלנו שום תהליך אבל נראה שאין מנוס). כל פעם שדיברתי על נושא הפונדקאות עם מישהו/מישהי כולם הרימו גבה והסתכלו עליי כעל לא נורמלית. לא הבנתי מה לא בסדר בזה. אני כבר ידעתי מזמן שזה מה שאני רוצה לעשות במידה ואנחנו מתגרשים. השאלה שלי היא כזו. להריון הראשון (עם בתי שתהיה בריאה) נכנסתי ללא כל קושי. אך ההריון היה קשה, היו הרבה בעיות ולאחר אשפוז בחודש השביעי (אחרי מעקב ממושך) ניתחו אותי חירום ונולדה לי האפרוחית-פגית קטנה שלי (נולדה פחות מק"ג!!!). ברוך השם היא בסדר, הכל בסדר. (ילדה גדולה ובע"ה נחגוג בקרוב 3!!!). אח"כ לא רציתי לשמוע על הריון נוסף. התרכזתי בה, הכל היה מדהים. (חוץ מהיחסים עם בעלי...) תמיד הייתה לי המחשבה על פונדקאות בצד.. ידעתי שגם אם נתגרש זה לא סוף העולם... אהיה פונדקאית, אחסוך כסף, לבתי לא יחסר כלום וגם אעשה דבר מבורך למען זוג חשוך ילדים שבס"כ רוצים את מה שלי יש. כל הזמן המחשבה הזו (שהם רוצים ולא יכולים) שיגעה אותי. אלוהים ישמור מה שהם מפסידים. את האושר הכי גדול בחיים. אבל בינתיים נשארתי איתו. והנושא נדחק. אחרי זמן מה דברים התחילו להסתדר והתחלנו לחשוב ולרצות ילד שני. במאי 2006 גיליתי שאני בהריון. לא ידעתי נפשי משמחה. ביולי 2006 הדופק פסק לצערי ועברתי הפלה טבעית. עצב גדול. ביה"ח, תהליך. בעלי - ננסה שוב, אוהב אותך. בדיקות - בעיות של קרישיות יתר. תצטרכי להזריק זריקות של קלקסן ישירות לבטן כל ההריון, ולקחת אספירין. צריך לדלל את הדם. אוקיי, מה שצריך צריך. ינואר 2007 בדיקה ביתית חיובית!!! הריון שלישי, הלוואי ויצליח! מזריקה קלקסן, בולעת אספירין. פברואר 2007 - הדופק פסק. אין לי מילים. שוב... אותו תהליך, הפלה טבעית... גרידא בביה"ח. בעלי - אולי זה סימן? אולי זה סימן שאנחנו לא צריכים להישאר ביחד. הוא צודק. אנחנו מאוד אוהבים אבל לא מתאימים. סובלים מאוד ביחד. אולי העובר לא רוצה להגיע לזוג הורים שכזה. מרץ 2007 מחליטים להיפרד. לא בגלל ההפלה כמובן. אבל דחינו את הקץ מספיק. עדיין לא להתגרש אבל גם זה יגיע. אני חזקה. אני עומדת על הרגליים. אני מבינה שאיתו זה לא יצליח. אני גם דוחה את רעיון הילד השני הפרטי שלי לכמה שנים. יש לי ילדה אחת שתהיה בריאה, אני אוהבת אותה ואני רוצה להתרכז בה. שתינו הולכות להיות לבד בזמן הקרוב/רחוק. אני רוצה לקנות לנו בית, לה ולי. רוצה עצמאות כלכלית. נמאס לי להיות תלויה. אני רוצה להיות פונדקאית. ועכשיו לשאלה הגדולה שרציתי לשאול רק אתכן, הפונדקאיות החד הוריות והאמהות לעתיד שרוצות כל כך תינוק משלכן: האם יש סיכוי למישהי כמוני, לעבור תהליך כזה? עם הבעיות, עם ההפלות, עם הקלקסן שאני אצטרך להזריק בבטן כל ההריון (ואין לי שום בעיה עם זה) עם להסתכן שאולי תהיה לידת פג? אמהות, הייתן נותנות לי צ'אנס? יש על מה לדבר? מבחינה נפשית אני חזקה מאוד. עברתי דברים שאולי מישהי אחרת הייתה נשברת לחלוטין, אבל אני לא. מחכה לתשובות שלכן בקוצר רוח... תודה...
