שלום לכם..
אני קורא כאן הודעות ותגובות של הורים קרוב לשנה. אני קורא כאן הודעות של הורים שיש להם ילדים ביחידות מובחרות בצה"ל, מפקדים, קצינים.... באמת שעולה לי חיוך על הפנים כשאני קורא זה. כששואלים את אמי איפה אני בצבא היא בדרך כלל מתחמקת מהתשובה. קצת קשה לה להודות עם מה שאני עושה, או שהיא פשוט אומרת "לא יודעת". אתם לא מבינים איזה תסכול זה גורם כשאומרים את זה, ועוד על ידי. נכון, אין לי קשר "מיוחד" עם המערכת הצבאית, שבמילים עדינות, גרמה לי לחתיכת שריטה בראש. נאבק בה יום יום כי אטימות כזאת מעולם לא ראיתי. התגייסתי בידיעה שאני אהיה חייל ולא עבד, כך גם נראה התפקיד שלי בצבא. בכל אופן, אני רוצה להזכיר לכם שלא לכולם טוב, לא לכולם יש טקסי מצטיינים ולא כולם מצליחים בצבא. במקום הזה אין "אם תרצה - תצליח", זה לא עובד ככה. קראתי פעם ספר אחד, בו התאבלה אם על מות בנה. במהלך השיבעה, פנתה אליה אחת מחבורתיה ואמרה לה : "מה חשבת ? שיהיה לך רק טוב בחיים" ? אמנם מדובר במוות, אבל לא הכל ורוד. לא תמיד החיים יכולים להיות טובים, לא תמיד נצליח בחיים, לא תמיד נחייך. אולי זה היעוד בחיים ? שאלה טובה. במידה ואדם מצליח במהלך כל חייו - מצוין ואף נוריד בפניו את הכובע. ברגע כשמגיעים לנקודת משבר כזאת או אחרת, אסור לחשוב שחרב העולם, אסור להשבר, והכי חשוב - אסור לעשות ממנו קטן. אני מאמין שהחיים בנוים מתחנות, שגם הצבא הוא מעין תחנה. אני מאמין שיש כאן הורים שקוראים את מה שכתבתי ולא מבינים איך בנם, בין אם מוכשר ובאם פחות משאר החיילים, הפך בצבא להיות מנקש עשבים או חייל "מיותר" כזה או אחר. תתמכו בהם על אף השירות שלהם, לא לכולם מתמזל המזל. והכי חשוב - אל תתביישו בהם. הצבא מפספס אנשים טובים, זה ידוע. אל תקחו ללב את בחירותיו בין אם הן שרירותיות ובאם הן לא. היה לי מעין צורך לכתוב זאת בפורום, לאור מה שאני עובר. אני פשוט מייחל ליום בו לא אצטרך לומר במה אני מתעסק, שזה היום לאחר השחרור. חג שמח וכשר, נער חלום.
אני קורא כאן הודעות ותגובות של הורים קרוב לשנה. אני קורא כאן הודעות של הורים שיש להם ילדים ביחידות מובחרות בצה"ל, מפקדים, קצינים.... באמת שעולה לי חיוך על הפנים כשאני קורא זה. כששואלים את אמי איפה אני בצבא היא בדרך כלל מתחמקת מהתשובה. קצת קשה לה להודות עם מה שאני עושה, או שהיא פשוט אומרת "לא יודעת". אתם לא מבינים איזה תסכול זה גורם כשאומרים את זה, ועוד על ידי. נכון, אין לי קשר "מיוחד" עם המערכת הצבאית, שבמילים עדינות, גרמה לי לחתיכת שריטה בראש. נאבק בה יום יום כי אטימות כזאת מעולם לא ראיתי. התגייסתי בידיעה שאני אהיה חייל ולא עבד, כך גם נראה התפקיד שלי בצבא. בכל אופן, אני רוצה להזכיר לכם שלא לכולם טוב, לא לכולם יש טקסי מצטיינים ולא כולם מצליחים בצבא. במקום הזה אין "אם תרצה - תצליח", זה לא עובד ככה. קראתי פעם ספר אחד, בו התאבלה אם על מות בנה. במהלך השיבעה, פנתה אליה אחת מחבורתיה ואמרה לה : "מה חשבת ? שיהיה לך רק טוב בחיים" ? אמנם מדובר במוות, אבל לא הכל ורוד. לא תמיד החיים יכולים להיות טובים, לא תמיד נצליח בחיים, לא תמיד נחייך. אולי זה היעוד בחיים ? שאלה טובה. במידה ואדם מצליח במהלך כל חייו - מצוין ואף נוריד בפניו את הכובע. ברגע כשמגיעים לנקודת משבר כזאת או אחרת, אסור לחשוב שחרב העולם, אסור להשבר, והכי חשוב - אסור לעשות ממנו קטן. אני מאמין שהחיים בנוים מתחנות, שגם הצבא הוא מעין תחנה. אני מאמין שיש כאן הורים שקוראים את מה שכתבתי ולא מבינים איך בנם, בין אם מוכשר ובאם פחות משאר החיילים, הפך בצבא להיות מנקש עשבים או חייל "מיותר" כזה או אחר. תתמכו בהם על אף השירות שלהם, לא לכולם מתמזל המזל. והכי חשוב - אל תתביישו בהם. הצבא מפספס אנשים טובים, זה ידוע. אל תקחו ללב את בחירותיו בין אם הן שרירותיות ובאם הן לא. היה לי מעין צורך לכתוב זאת בפורום, לאור מה שאני עובר. אני פשוט מייחל ליום בו לא אצטרך לומר במה אני מתעסק, שזה היום לאחר השחרור. חג שמח וכשר, נער חלום.
