דגבא אני לא מתנגד או שופט, אלא
מביע עמדה ממקום שונה לחלוטין. המקום כמובן נראה לי נכון, ולכן אני נמצא בו, אבל עדיין אינני שחצן או טיפש מספיק לחשוב שהוא היחיד או הכי נכון. ברשותך אני רוצה עוד טיפה לעורר את המחשבה. כל התיזות שלי מתבססות על הבודהיזם (ובכלל דרך החשיבה של דתות המזרח). בגדול הטענה היא שעולם המחשבות/רגשות שלנו הוא כמו הילד שלנו. 1. המחשבות/רגשות זה הטעם לחיים (כמו הילד). 2. אבל צריך להציב להן גבולות (כמו לילד). 3. איננו שולטים בהם בכל רגע נתון. אם תיקח ילד בן שנתיים לגן בבוקר אינך יודע אם הוא יבכה כשתגיע לגן או יחייך. אתה רק יודע שאתה תהיה תקיף איתו. אותו הדבר הרגש, אינך יכול לנבא האם מצב כזה או אחר יכעיס אותך. אם אקרא לך מטומטם האם תיעלב או לא. אבל אתה יודע שלא תרצח אותי בשביל זה. זאת אומרת שאתה מחליט על עוצמת הריסון של הרגש ולא מה הרגש יעשה (בדיוק כמו ילד). לכן הבודהיזם דן הרבה יותר בשאלת הריסון המנטלי (מחשבות/רגשות), מאשר בחשיבה חכמה או נכונה. כי הוא מנסה לתת פתרון לעולם הרגש, למנוע את הטלטלות, לתת שלווה, וזה נעשה כשהמחשבה מרוסנת (מחשבה מרוסנת מובילה לרגשות מרוסנים). עכשיו אצלך אין בעיית רגש. כי לכולנו יש בעית רגש. לכל אחד יש את ה"פחד" העיקרי שלו שיוצר צורך עיקרי וחסך עיקרי. הבעייה היא בעיית הריסון. אני מבלה נניח 10 דקות ביום עם הצרכים והפחדים שלי, ובסוף גם אינני ממש מקשיב להם. אתה נניח מבלה איתם 10 שעות ביום וגם פועל לפיהם. זאת אומרת שכאצלי עולה מחשבה מעיקה, אינני נותן לה במה "פילוסופית" כי אז אני מזין את הצורך. אני נותן לו במה לחגוג. ואתה עושה בדיוק להיפך, אתה אומר "המחשבות הללו מגיעות שוב ושוב, אז במקום לרסן אותם אני אזין אותם דרך דיונים". שים לב שאני גם מנהל כאן הנחות לא מבוססות. אבל מה שכן אני מביא ניסיון. הרבה מאוד אנשים פתרו הרבה בעיות בחיים רק מתוקף ריסון. הצרכים לא נעלמו, הם רק הפכו ממשהו שצורך את כל האנרגייה ולא משאיר אנרגייה לדברים אחרים, למשהו שמעיק ולוקח חלק מהאנרגיה ומשאיר מקום למימוש והגשמה ומערכות יחסים.
מביע עמדה ממקום שונה לחלוטין. המקום כמובן נראה לי נכון, ולכן אני נמצא בו, אבל עדיין אינני שחצן או טיפש מספיק לחשוב שהוא היחיד או הכי נכון. ברשותך אני רוצה עוד טיפה לעורר את המחשבה. כל התיזות שלי מתבססות על הבודהיזם (ובכלל דרך החשיבה של דתות המזרח). בגדול הטענה היא שעולם המחשבות/רגשות שלנו הוא כמו הילד שלנו. 1. המחשבות/רגשות זה הטעם לחיים (כמו הילד). 2. אבל צריך להציב להן גבולות (כמו לילד). 3. איננו שולטים בהם בכל רגע נתון. אם תיקח ילד בן שנתיים לגן בבוקר אינך יודע אם הוא יבכה כשתגיע לגן או יחייך. אתה רק יודע שאתה תהיה תקיף איתו. אותו הדבר הרגש, אינך יכול לנבא האם מצב כזה או אחר יכעיס אותך. אם אקרא לך מטומטם האם תיעלב או לא. אבל אתה יודע שלא תרצח אותי בשביל זה. זאת אומרת שאתה מחליט על עוצמת הריסון של הרגש ולא מה הרגש יעשה (בדיוק כמו ילד). לכן הבודהיזם דן הרבה יותר בשאלת הריסון המנטלי (מחשבות/רגשות), מאשר בחשיבה חכמה או נכונה. כי הוא מנסה לתת פתרון לעולם הרגש, למנוע את הטלטלות, לתת שלווה, וזה נעשה כשהמחשבה מרוסנת (מחשבה מרוסנת מובילה לרגשות מרוסנים). עכשיו אצלך אין בעיית רגש. כי לכולנו יש בעית רגש. לכל אחד יש את ה"פחד" העיקרי שלו שיוצר צורך עיקרי וחסך עיקרי. הבעייה היא בעיית הריסון. אני מבלה נניח 10 דקות ביום עם הצרכים והפחדים שלי, ובסוף גם אינני ממש מקשיב להם. אתה נניח מבלה איתם 10 שעות ביום וגם פועל לפיהם. זאת אומרת שכאצלי עולה מחשבה מעיקה, אינני נותן לה במה "פילוסופית" כי אז אני מזין את הצורך. אני נותן לו במה לחגוג. ואתה עושה בדיוק להיפך, אתה אומר "המחשבות הללו מגיעות שוב ושוב, אז במקום לרסן אותם אני אזין אותם דרך דיונים". שים לב שאני גם מנהל כאן הנחות לא מבוססות. אבל מה שכן אני מביא ניסיון. הרבה מאוד אנשים פתרו הרבה בעיות בחיים רק מתוקף ריסון. הצרכים לא נעלמו, הם רק הפכו ממשהו שצורך את כל האנרגייה ולא משאיר אנרגייה לדברים אחרים, למשהו שמעיק ולוקח חלק מהאנרגיה ומשאיר מקום למימוש והגשמה ומערכות יחסים.