BlackUnicorn
New member
שלום לכם
שמי מורן, בת 20. לפני 3 וחצי שבועות אבי נפטר... רק היום גיליתי שהפורום הזה קיים למרות שאני כותבת קבועה בתפוז במשך שנים ב"אהבה ורומנטיקה" ו"בינו לבינה". אני מעתיקה לכאן קטע שכתבתי בזמנו בשני הפורומים הנ"ל... אחרי שאבי נפטר. "כנראה שזו הפעם הראשונה שאתם רואים אותי כאן, לא מאושרת, לא שמחה.. עצובה. כל האושר שהיה בעיניים שלי, נעלם לו, ואני לא יודעת מתי יחזור. אבא שלי, שהיה כל עולמי.. נפטר ביום ראשון בלילה... אני לא מאמינה שאני רושמת את המילים האלה בכלל. בסה"כ בן 51 (היה אמור להיות בסוף החודש). בן אדם, כל כך מקסים.. היחידי שאין לי דבר אחד רע להגיד עליו. אפילו לא אחד... הייתי הבת של אבא. כשהייתי בת 5 בערך, אחד הזכרונות הראשונים שלי.. הוא היה חוזר מהעבודה, בשעות הערב המאוחרות. היה מוריד את המזוודה, לא יושב לשתות קפה, לא עושה שום דבר, חוץ מלשחק איתי במשחק ישן שהיה נקרא "מה במשבצת" שכל כך אהבתי. היה יושב איתי שעות עד שהייתי מרשה לו ללכת.. כמה אהבתי אותו. להלוויה הגיעות מאות אנשים. כולם אהבו אותו. אפילו אויב אחד לא היה לו... תמיד הייתי מתווכחת עם חבריי על קיומו של אלוהים. ותמיד הייתי אומרת להם שהוא פשוט לא קיים.. והנה - עוד הוכחה. כולם אומרים לי שאלוהים לוקח את הטובים לעצמו.. אבל איזה מין אלוהים זה, במידה והוא היה קיים? איך אפשר לקחת דבר כל כך טהור וטוב? וזה לא מסוג הדברים שאנשים רושמים גם על פושעים שהם היו "מלאי חיים" וכל הדברים האלה. זה לא הצביעות שרואים כשמספידים אנשים שפתאום נהיו "מלאכים".. הבן אדם הזה.. היה .. פשוט מלאך. רק מלהסתכל בעיניים שלו היה אפשר לדעת את זה. כבר לפני שנתיים, הוא עבר דום לב. עבר.. בצורה שאף רופא לא הבין איך. רק 5% שורדים בכלל דום לב. והוא? עבר כאילו שלא קרה כלום. הלב שלו נשאר כמעט כמו שהיה. אמנם הוא עבר צינתור וניתוח מעקפים קשה, אבל הוא היה גיבור. תמיד היה כזה.. צנוע שלא יודע להתלונן על דבר. לפני חודש וחצי הוא אושפז אחרי שהוא התלונן על כאבי בטן ונשימה לא סדירה. ואחרי כמה שעות הוא היה כמו חדש. אשפזו אותו ל- 5 ימים כדי שיעבור בדיקות, ולא הצליחו להבין מה קרה שם. ויום ראשון, כשחזרתי מהצבא, אמא שלי אמרה ששח"ל בדרך. הוא הרגיש שוב בדיוק אותו הדבר- היה קשה לו לנשום, וכאבי בטן.. ואנחנו היינו אופטימיים. חשבנו ששוב, הכל יעבור. והמיון היה כל כך מפוצץ.. 3 רופאים על משהו כמו 50 אנשים, ששכבו כבר באמצע המסדרונות כי פשוט לא היה מקום. אז איך, איך היו יכולים לטפל בו כמו שצריך? נוסיף על כך שהמיון כנראה שעשה פאשלה רצינית, ובסופו של דבר, אחרי 4 וחצי שעות, בשעה 11:30 בערך, העבירו אותו לחדר טיפול נמרץ, כדי לטפל בנשימות שלו. הוא, שהיה עם מסכת חמצן עליו, סימן לאמא שלי שהוא רוצה נשיקה.. עד הרגע האחרון הם היו כמו זוג יונים, וציינתי זאת לא פעם אחת בפורום. זוג כזה שפשוט נדיר לראות.. זוגיות של 30 שנה כאילו שעברו 30 ימים מאז שנפגשו לראשונה. הוציאו אותנו מחדר הטיפול הנמרץ.. אמרו שבמקרה הגרוע יאלצו לחבר אותו למכונת הנשמה. אחרי רבע שעה בערך, שמענו את הרופא צועק את שמו.. שיתעורר. ולא רצינו להאמין... ב- 12:15 בלילה הרופא יצא ולקח אותנו לחדר נפרד.. בשלב הזה כבר אפשר להבין, אבל איך אפשר להאמין בדבר כזה?? הוא התחיל לתת את הנאום שרואים בטלוויזיה ותמיד חושבים "לי זה לא יקרה".. כבר אחרי 2 מילים הבנתי. התחלתי לצרוח שם ולבכות.. לא הצלחתי לעמוד. רעדתי והרגשתי שהדם יוצא לי מהגוף.. כמעט התעלפתי. איך? איך זה יכול להיות, שהאבא שלי, האדם היקר לי מכל.. פשוט. הלך?? איך הוא עזב אותי ואת אמא שלי ואת אחי לבד בעולם הדפוק הזה? איך נסתדר בלעדיו? ואמא שלי בכלל... אהובתו.. מילא אם הוא היה בעל מכה. אם הוא היה שיכור כל הזמן.. היה עוד יחסית קל להתאבל עליו. אבל אדם כזה??? איך.. פשוט איך?? אני לא מסוגלת להפנים את זה... פשוט לא מסוגלת. אני חיה באשליה שכל רגע יגאל שילון יקפוץ לכאן ויגיד שהכל הייתה בדיחה אחת גדולה. או שהוא פתאום יופיע לי בדלת ויגיד כהרגלו "נו על מה כל הבלאגן.." ברוגע הרגיל שלו. שתבינו.. כל פעם מאז הדום לב שלו, ששמעתי את שיר הילדים "האבא שלי הוא הכי בעולם, והאבא שלי הוא הכי מכולם.. ורק בגללי הוא האבא שלי...." הייתי בוכה. כל כך בוכה רק מהפחד שיום אחד הוא ילך.. והנה. וכל כך עצוב לי. ולא הספקתי להגיד לו שאני אוהבת אותו בפעם האחרונה.. אז איך? איך אפשר?? ואיך הייתי משגעת אותו בכל פעם שהוא היה אוכל עוד ועוד. הוא היה שמן. עם לחץ דם גבוה.. סוכרת.. כל הסיפור הזה שמוכר לנו בימים של היום. והייתי יושבת לו על הוריד כל פעם שהוא היה מתקרב למקרר.. זו הפעם הראשונה בחיי שנכשלתי במטרה שהצבתי לעצמי. אבל עם גנטיקה והתמכרויות, קשה להתמודד. היו לו עוד 3 אחים. אחד קיבל דום לב בגיל 42 ונפטר. השני, קיבל דום לב בגיל 51 ועד היום הוא לא בסדר מבחינה קוגנטיבית.. יש לו זכרון למס' דקות. צריך כמובן השגחה של 24 שעות ביממה. ועכשיו אבא שלי.. נשאר עוד אח אחד, צעיר מכולם. היחידי שספורטאי.. ואתם צריכים לראות אותו. יושב בפינה עם עצמו ולא יודע מה לעשות.. הוא יודע שהוא כנראה הבא בתור.. ושלא נדבר על סבתא שלי, שתוך 5 שנים ראתה את בעלה (שגם להם הייתה זוגיות מעולה עד הרגע האחרון) נפטר מסרטן, ואת שלושת ילדיה הולכים אחד אחרי השני. אז מה, איך אפשר?? איך???? כנראה שהלב שלו.. כבר לא עמד בהכל. היה לו לב זהב.. לב שנתן לכולם. הוא היה נראה קצת מחוספס וקשוח מבחוץ , אבל מבט אחד בעיניים אמר הכל - הבן אדם הזה, בעל הלב הגדול ביותר בעולם. הוא כל כך נתן לכולם.. אף פעם לא חשב על עצמו. כל היום עזר, עבד, התנדב.. כל כך נדיב ורגיש וצנוע. כנראה שמרוב שהלב שלו התאמץ לעזור לכולם, הוא שכח שהוא צריך לתחזק גם את עצמו... כמו מנוע שמתאמץ ומתאמץ, בסוף נגמר הדלק. וככה פתאום, בלי הודעה מוקדמת, הוא הלך ממני.. עזב אותי. אז אבא - אני אזכור אותך תמיד. היית המודל לחיקוי שלי, האבא הכי טוב שאני מכירה. היית האדם האהוב עליי תמיד.. ואני כל כך אבל כל כך אוהבת אותך.. תמיד תהיה איתי בלב. אומרים שאני דומה לך.. אתה תהיה חלק ממני לנצח. אני כל כך אוהבת אותך. שלך תמיד, מורן." ועוד קטע, שכתבתי מס' ימים אחרי: "החלטתי לשוב ולכתוב בפורום.. התחלתי להתגבר קצת על מות אבי... בסופו של דבר מתחילים לראות שיש המשך ושאין ממש ברירה. הגעתי למצב שאני זוכרת רק את הדברים הטובים (האמת היא שאין זכרונות רעים בכלל שאני יכולה לחשוב עליהם), וממשיכה את חיי בצורה שבה אני יודעת שהוא היה רוצה שאמשיך אותם. ממשיכה את חיי בשבילו... במיוחד כי תמיד אמרו לי שאני דומה לו. תודה רבה לכולכם על התמיכה שנתתם לי, כמו תמיד אתם מקסימים . אני מקווה שמהסיפור שלי (למי שהיה כוח לקרוא את המגילה) - תקחו משהו ממכם - שתאהבו את היקרים לכם עד הדקה האחרונה, כאילו שכל רגע הוא הרגע האחרון. עם כל הבעיות בעולם - פיגועים, תאונות דרכים, רציחות, מחלות ומה לא - אף פעם אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר. קל מאוד להגיד "לי זה לא יקרה", אבל כשזה קורה, פתאום מצטערים שלא היה לנו עוד זמן עם אהובינו. שיהיה לכם יום נעים.. יהיה בסדר "
שמי מורן, בת 20. לפני 3 וחצי שבועות אבי נפטר... רק היום גיליתי שהפורום הזה קיים למרות שאני כותבת קבועה בתפוז במשך שנים ב"אהבה ורומנטיקה" ו"בינו לבינה". אני מעתיקה לכאן קטע שכתבתי בזמנו בשני הפורומים הנ"ל... אחרי שאבי נפטר. "כנראה שזו הפעם הראשונה שאתם רואים אותי כאן, לא מאושרת, לא שמחה.. עצובה. כל האושר שהיה בעיניים שלי, נעלם לו, ואני לא יודעת מתי יחזור. אבא שלי, שהיה כל עולמי.. נפטר ביום ראשון בלילה... אני לא מאמינה שאני רושמת את המילים האלה בכלל. בסה"כ בן 51 (היה אמור להיות בסוף החודש). בן אדם, כל כך מקסים.. היחידי שאין לי דבר אחד רע להגיד עליו. אפילו לא אחד... הייתי הבת של אבא. כשהייתי בת 5 בערך, אחד הזכרונות הראשונים שלי.. הוא היה חוזר מהעבודה, בשעות הערב המאוחרות. היה מוריד את המזוודה, לא יושב לשתות קפה, לא עושה שום דבר, חוץ מלשחק איתי במשחק ישן שהיה נקרא "מה במשבצת" שכל כך אהבתי. היה יושב איתי שעות עד שהייתי מרשה לו ללכת.. כמה אהבתי אותו. להלוויה הגיעות מאות אנשים. כולם אהבו אותו. אפילו אויב אחד לא היה לו... תמיד הייתי מתווכחת עם חבריי על קיומו של אלוהים. ותמיד הייתי אומרת להם שהוא פשוט לא קיים.. והנה - עוד הוכחה. כולם אומרים לי שאלוהים לוקח את הטובים לעצמו.. אבל איזה מין אלוהים זה, במידה והוא היה קיים? איך אפשר לקחת דבר כל כך טהור וטוב? וזה לא מסוג הדברים שאנשים רושמים גם על פושעים שהם היו "מלאי חיים" וכל הדברים האלה. זה לא הצביעות שרואים כשמספידים אנשים שפתאום נהיו "מלאכים".. הבן אדם הזה.. היה .. פשוט מלאך. רק מלהסתכל בעיניים שלו היה אפשר לדעת את זה. כבר לפני שנתיים, הוא עבר דום לב. עבר.. בצורה שאף רופא לא הבין איך. רק 5% שורדים בכלל דום לב. והוא? עבר כאילו שלא קרה כלום. הלב שלו נשאר כמעט כמו שהיה. אמנם הוא עבר צינתור וניתוח מעקפים קשה, אבל הוא היה גיבור. תמיד היה כזה.. צנוע שלא יודע להתלונן על דבר. לפני חודש וחצי הוא אושפז אחרי שהוא התלונן על כאבי בטן ונשימה לא סדירה. ואחרי כמה שעות הוא היה כמו חדש. אשפזו אותו ל- 5 ימים כדי שיעבור בדיקות, ולא הצליחו להבין מה קרה שם. ויום ראשון, כשחזרתי מהצבא, אמא שלי אמרה ששח"ל בדרך. הוא הרגיש שוב בדיוק אותו הדבר- היה קשה לו לנשום, וכאבי בטן.. ואנחנו היינו אופטימיים. חשבנו ששוב, הכל יעבור. והמיון היה כל כך מפוצץ.. 3 רופאים על משהו כמו 50 אנשים, ששכבו כבר באמצע המסדרונות כי פשוט לא היה מקום. אז איך, איך היו יכולים לטפל בו כמו שצריך? נוסיף על כך שהמיון כנראה שעשה פאשלה רצינית, ובסופו של דבר, אחרי 4 וחצי שעות, בשעה 11:30 בערך, העבירו אותו לחדר טיפול נמרץ, כדי לטפל בנשימות שלו. הוא, שהיה עם מסכת חמצן עליו, סימן לאמא שלי שהוא רוצה נשיקה.. עד הרגע האחרון הם היו כמו זוג יונים, וציינתי זאת לא פעם אחת בפורום. זוג כזה שפשוט נדיר לראות.. זוגיות של 30 שנה כאילו שעברו 30 ימים מאז שנפגשו לראשונה. הוציאו אותנו מחדר הטיפול הנמרץ.. אמרו שבמקרה הגרוע יאלצו לחבר אותו למכונת הנשמה. אחרי רבע שעה בערך, שמענו את הרופא צועק את שמו.. שיתעורר. ולא רצינו להאמין... ב- 12:15 בלילה הרופא יצא ולקח אותנו לחדר נפרד.. בשלב הזה כבר אפשר להבין, אבל איך אפשר להאמין בדבר כזה?? הוא התחיל לתת את הנאום שרואים בטלוויזיה ותמיד חושבים "לי זה לא יקרה".. כבר אחרי 2 מילים הבנתי. התחלתי לצרוח שם ולבכות.. לא הצלחתי לעמוד. רעדתי והרגשתי שהדם יוצא לי מהגוף.. כמעט התעלפתי. איך? איך זה יכול להיות, שהאבא שלי, האדם היקר לי מכל.. פשוט. הלך?? איך הוא עזב אותי ואת אמא שלי ואת אחי לבד בעולם הדפוק הזה? איך נסתדר בלעדיו? ואמא שלי בכלל... אהובתו.. מילא אם הוא היה בעל מכה. אם הוא היה שיכור כל הזמן.. היה עוד יחסית קל להתאבל עליו. אבל אדם כזה??? איך.. פשוט איך?? אני לא מסוגלת להפנים את זה... פשוט לא מסוגלת. אני חיה באשליה שכל רגע יגאל שילון יקפוץ לכאן ויגיד שהכל הייתה בדיחה אחת גדולה. או שהוא פתאום יופיע לי בדלת ויגיד כהרגלו "נו על מה כל הבלאגן.." ברוגע הרגיל שלו. שתבינו.. כל פעם מאז הדום לב שלו, ששמעתי את שיר הילדים "האבא שלי הוא הכי בעולם, והאבא שלי הוא הכי מכולם.. ורק בגללי הוא האבא שלי...." הייתי בוכה. כל כך בוכה רק מהפחד שיום אחד הוא ילך.. והנה. וכל כך עצוב לי. ולא הספקתי להגיד לו שאני אוהבת אותו בפעם האחרונה.. אז איך? איך אפשר?? ואיך הייתי משגעת אותו בכל פעם שהוא היה אוכל עוד ועוד. הוא היה שמן. עם לחץ דם גבוה.. סוכרת.. כל הסיפור הזה שמוכר לנו בימים של היום. והייתי יושבת לו על הוריד כל פעם שהוא היה מתקרב למקרר.. זו הפעם הראשונה בחיי שנכשלתי במטרה שהצבתי לעצמי. אבל עם גנטיקה והתמכרויות, קשה להתמודד. היו לו עוד 3 אחים. אחד קיבל דום לב בגיל 42 ונפטר. השני, קיבל דום לב בגיל 51 ועד היום הוא לא בסדר מבחינה קוגנטיבית.. יש לו זכרון למס' דקות. צריך כמובן השגחה של 24 שעות ביממה. ועכשיו אבא שלי.. נשאר עוד אח אחד, צעיר מכולם. היחידי שספורטאי.. ואתם צריכים לראות אותו. יושב בפינה עם עצמו ולא יודע מה לעשות.. הוא יודע שהוא כנראה הבא בתור.. ושלא נדבר על סבתא שלי, שתוך 5 שנים ראתה את בעלה (שגם להם הייתה זוגיות מעולה עד הרגע האחרון) נפטר מסרטן, ואת שלושת ילדיה הולכים אחד אחרי השני. אז מה, איך אפשר?? איך???? כנראה שהלב שלו.. כבר לא עמד בהכל. היה לו לב זהב.. לב שנתן לכולם. הוא היה נראה קצת מחוספס וקשוח מבחוץ , אבל מבט אחד בעיניים אמר הכל - הבן אדם הזה, בעל הלב הגדול ביותר בעולם. הוא כל כך נתן לכולם.. אף פעם לא חשב על עצמו. כל היום עזר, עבד, התנדב.. כל כך נדיב ורגיש וצנוע. כנראה שמרוב שהלב שלו התאמץ לעזור לכולם, הוא שכח שהוא צריך לתחזק גם את עצמו... כמו מנוע שמתאמץ ומתאמץ, בסוף נגמר הדלק. וככה פתאום, בלי הודעה מוקדמת, הוא הלך ממני.. עזב אותי. אז אבא - אני אזכור אותך תמיד. היית המודל לחיקוי שלי, האבא הכי טוב שאני מכירה. היית האדם האהוב עליי תמיד.. ואני כל כך אבל כל כך אוהבת אותך.. תמיד תהיה איתי בלב. אומרים שאני דומה לך.. אתה תהיה חלק ממני לנצח. אני כל כך אוהבת אותך. שלך תמיד, מורן." ועוד קטע, שכתבתי מס' ימים אחרי: "החלטתי לשוב ולכתוב בפורום.. התחלתי להתגבר קצת על מות אבי... בסופו של דבר מתחילים לראות שיש המשך ושאין ממש ברירה. הגעתי למצב שאני זוכרת רק את הדברים הטובים (האמת היא שאין זכרונות רעים בכלל שאני יכולה לחשוב עליהם), וממשיכה את חיי בצורה שבה אני יודעת שהוא היה רוצה שאמשיך אותם. ממשיכה את חיי בשבילו... במיוחד כי תמיד אמרו לי שאני דומה לו. תודה רבה לכולכם על התמיכה שנתתם לי, כמו תמיד אתם מקסימים . אני מקווה שמהסיפור שלי (למי שהיה כוח לקרוא את המגילה) - תקחו משהו ממכם - שתאהבו את היקרים לכם עד הדקה האחרונה, כאילו שכל רגע הוא הרגע האחרון. עם כל הבעיות בעולם - פיגועים, תאונות דרכים, רציחות, מחלות ומה לא - אף פעם אנחנו לא יודעים מתי זה ייגמר. קל מאוד להגיד "לי זה לא יקרה", אבל כשזה קורה, פתאום מצטערים שלא היה לנו עוד זמן עם אהובינו. שיהיה לכם יום נעים.. יהיה בסדר "