הלוחשת לתינוקות 27
New member
שלום לכם....
אני אתחיל את מילותיי (חחחח נשמע כאילו אני הולכת לכתוב נאום...) בכך שאני אספר שפוטרתי מהעבודה.
עברו עלי ימים לא קלים, כי באמת הרגשתי שדברים משתנים בתפקוד שלי בעבודה לטובה, שאני באמת נותנת מעצמי יותר ממה שנתתי קודם,
ובום! הכל מפוצץ סכין ננעץ בלב, זה מרגיש כמו סוג של בגידה...
הסיבה לכך שפוטרתי היא בגלל שאני מאוד לחוצה בעבודה, ואני מסכימה לטענה הזו, אבל איך בן אדם לא יהיה לחוץ אם כל הזמן מסתכלים עליו ובוחנים אותו למרות שכבר עבר מאז שהוא התחיל לעבוד שלושה חודשים... נותנים לי הרגשה שלא סומכים עלי, ואני מרגישה שאני כל הזמן צריכה לרצות את הגננת ואת האנשים שמעליי, אז איך אני לא יהיה לחוצה אם כל הזמן אני מסתובבת שם בתחושה של אני נותנת וזה לא מספיק בשבילהם?!
היה לי עצוב, היו לי ימים לא קלים... אני מצפה מאנשים שמשהו לא בסדר שיבואו וידברו ולא יזרקו מילים באוויר או רמזים שזה לא הולך,שיגידו דוגרי..
אז אחרי שהיה לי עצוב, יש לי הקלה עכשיו! את הקיבוץ מן הסתם אני גם אעזוב, אני לא מתכוונת להישאר שם ולהיות ה"מסכנה" שכולם מסתכלים עליה, בתור זו שפוטרה מבית התינוקות.
לא רוצה לפגוש את ההורים של התינוקות בשביל ושיסתכלו עלי ברחמים...
אני בבית של אמא עכשיו בתל אביב, חושבת מה לעשות,כבר יש לי כמה כיוונים, הכיוון המרכזי הוא לעבור לפרדס חנה, שם גרה חברה טובה שלי וגם לפי הסיפורים יש שם מלא חבר'ה צעירים,כך שאת תחושת הבדידות שהייתה לי בקיבוץ בעמק בצפון לפחות לא תהיה.
בקיבוץ הצמוד לפרדס חנה ראיתי שמחפשים עובדים, אני אתקשר, קודם בדקתי אם אפשר להשכיר דירה בקיבוץ שם ואמרו לי שכן...הרי מן הסתם קודם צריך לבדוק אם בכלל אקטואלי מבחינת דיור.
לא עבר חצי שנה,וזה שוב קורה...מעבר דירה,מעבר עבודה,יש לי כוחות לזה שוב פעם?! לא ממש...אבל זה מה שיש..
וזה רק הוכחה שאי אפשר לנצח את ההקר עם קונצרטה,ואי אפשר לנצח את הלחץ עם מאה ציפרלקס...כלום לא עוזר.
אז בשביל מה לקחת? אבל אני לא אכנס לזה שוב לא רוצה שוב דיון מיותר כי כבר הבנתם את הדעה שלי פחות או יותר...
אני בינתיים לא לוקחת,כי אם אני לא עובדת ואני סתם בבית עם עצמי אז אין טעם.שאתחיל לעבוד אני אחזור לקחת ואולי אני אלך למטפל גם,לא יודעת...כי על הכדורים לבד אני כבר לא סומכת, צריך לטפל בנפש,כדורים לא מטפלים בנפש...אפילו לא בהקר לא.
אבל כל זה שטויות שאמן ענק כמו אריק איינשטין הולך לעולמו, יום עצוב... אין לי מה להוסיף.
אני אתחיל את מילותיי (חחחח נשמע כאילו אני הולכת לכתוב נאום...) בכך שאני אספר שפוטרתי מהעבודה.
עברו עלי ימים לא קלים, כי באמת הרגשתי שדברים משתנים בתפקוד שלי בעבודה לטובה, שאני באמת נותנת מעצמי יותר ממה שנתתי קודם,
ובום! הכל מפוצץ סכין ננעץ בלב, זה מרגיש כמו סוג של בגידה...
הסיבה לכך שפוטרתי היא בגלל שאני מאוד לחוצה בעבודה, ואני מסכימה לטענה הזו, אבל איך בן אדם לא יהיה לחוץ אם כל הזמן מסתכלים עליו ובוחנים אותו למרות שכבר עבר מאז שהוא התחיל לעבוד שלושה חודשים... נותנים לי הרגשה שלא סומכים עלי, ואני מרגישה שאני כל הזמן צריכה לרצות את הגננת ואת האנשים שמעליי, אז איך אני לא יהיה לחוצה אם כל הזמן אני מסתובבת שם בתחושה של אני נותנת וזה לא מספיק בשבילהם?!
היה לי עצוב, היו לי ימים לא קלים... אני מצפה מאנשים שמשהו לא בסדר שיבואו וידברו ולא יזרקו מילים באוויר או רמזים שזה לא הולך,שיגידו דוגרי..
אז אחרי שהיה לי עצוב, יש לי הקלה עכשיו! את הקיבוץ מן הסתם אני גם אעזוב, אני לא מתכוונת להישאר שם ולהיות ה"מסכנה" שכולם מסתכלים עליה, בתור זו שפוטרה מבית התינוקות.
לא רוצה לפגוש את ההורים של התינוקות בשביל ושיסתכלו עלי ברחמים...
אני בבית של אמא עכשיו בתל אביב, חושבת מה לעשות,כבר יש לי כמה כיוונים, הכיוון המרכזי הוא לעבור לפרדס חנה, שם גרה חברה טובה שלי וגם לפי הסיפורים יש שם מלא חבר'ה צעירים,כך שאת תחושת הבדידות שהייתה לי בקיבוץ בעמק בצפון לפחות לא תהיה.
בקיבוץ הצמוד לפרדס חנה ראיתי שמחפשים עובדים, אני אתקשר, קודם בדקתי אם אפשר להשכיר דירה בקיבוץ שם ואמרו לי שכן...הרי מן הסתם קודם צריך לבדוק אם בכלל אקטואלי מבחינת דיור.
לא עבר חצי שנה,וזה שוב קורה...מעבר דירה,מעבר עבודה,יש לי כוחות לזה שוב פעם?! לא ממש...אבל זה מה שיש..
וזה רק הוכחה שאי אפשר לנצח את ההקר עם קונצרטה,ואי אפשר לנצח את הלחץ עם מאה ציפרלקס...כלום לא עוזר.
אז בשביל מה לקחת? אבל אני לא אכנס לזה שוב לא רוצה שוב דיון מיותר כי כבר הבנתם את הדעה שלי פחות או יותר...
אני בינתיים לא לוקחת,כי אם אני לא עובדת ואני סתם בבית עם עצמי אז אין טעם.שאתחיל לעבוד אני אחזור לקחת ואולי אני אלך למטפל גם,לא יודעת...כי על הכדורים לבד אני כבר לא סומכת, צריך לטפל בנפש,כדורים לא מטפלים בנפש...אפילו לא בהקר לא.
אבל כל זה שטויות שאמן ענק כמו אריק איינשטין הולך לעולמו, יום עצוב... אין לי מה להוסיף.
