שלום לכם...../images/Emo13.gif
אז ככה, אני לירז בת 15... ועד לפני 4 5 ימים הייתה לי חברה במשך חודש וחצי... ונפרדנו! ולקחתי את זה מאוד קשה! ישבתי ימים שלמים ובכיתי ובכיתי ובכיתי! אמא שלי כבר הייתה מודאגת היא באישזהו שלב באה ושאלה אותי "אנסו אותך?" אז הרגשתי שאני נשברת ושאני מספרת לה... סיפרתי...כמעט הכול! הדברים החשובים סיפרתי - עזבו שעכשיו אני מתחרטת על זה אבל אין לי מה לעשות עם זה עכשיו! אז סיפרתי לה ובהתחלה היא לא ידעה מה להגיד ואיך לקבל אז היא פשוט שתקה ואז היא דיברה עם הרופאה שלנו והיא הפנתה אותה לפסיכולוגית ולעבדת סוציאלית! עכשיו היא מתייחסת לזה כאל "מחלה" כאל משהו שיש לו תרופה שאם נלחמים זה עובר! היא לא מבינה שזה ממש לא ככה למרות שניסיתי להסביר! ביקשתי ממנה בתחננתי שתעזוב אותי שגם ככה קשה לי הפרידה וד היא מביאה לי פסיכולוגיים עכשיו? מה היא נפלה על כל הראש? אני לא יודעת מה לעשות, כי לפסיכולוג או עובדת סוציאלית אני לא הולכת! הם לא יעזרו לי סתם יעשו שתיפות מוח! להסביר לה? היא לא מבינה! היא אומרת שאני צריכה להלחם בזה וזה "פשוט" יעבור! או שלא....! מזה להלחם? מזה מחלה מזה סרטן??? חס וחלילה! אני לא יודעת מה לעשות אני אובדת עצות אני לא רוצה פסיכולוגיים ועובדים מזדיניים למיניהם! אני רוצה להמשיך לחיות ולאן שהחיים יקחו אותי אני יהיה! טופ לי עם מה ומי שאני! אההה... והיא הבינה איך שהוא שיודעים עליי חברות ידידים... אז היא עושה לי "מה את מפרסמת את זה?" "את לא מתביישת?" "את רוצה שיצחקו עלייך?" ואיך אני אמורה להשתיק אותה??? היא רק מכאיבה לי יותר! אם אני מקבללת אתץ עצמי ככה! אז הסביבה ובמיוחד ההורים שלי (אמא שלי) צריכים לקבל אותי... ומי שלא טופ לו אז שיתרחק! כי למי שבאמת אכפת ממני אז הוא לא יתרח בגלל שאני נמשכת לבנות! מה עושים??? תעזרו לי! ולכל המטלבטים אם לספר להורים ו לספר... אז גם אם ההורים שלכם הם הכי ליברלים והכי פתוחים שבעולם א-ל תספרו להם! זו תהייה טעות! מנסיוווון! מקווה לקבל תגובות ומצטערת על ההצפה... לירז *שעדיין בדיכאון מהפרידה*
אז ככה, אני לירז בת 15... ועד לפני 4 5 ימים הייתה לי חברה במשך חודש וחצי... ונפרדנו! ולקחתי את זה מאוד קשה! ישבתי ימים שלמים ובכיתי ובכיתי ובכיתי! אמא שלי כבר הייתה מודאגת היא באישזהו שלב באה ושאלה אותי "אנסו אותך?" אז הרגשתי שאני נשברת ושאני מספרת לה... סיפרתי...כמעט הכול! הדברים החשובים סיפרתי - עזבו שעכשיו אני מתחרטת על זה אבל אין לי מה לעשות עם זה עכשיו! אז סיפרתי לה ובהתחלה היא לא ידעה מה להגיד ואיך לקבל אז היא פשוט שתקה ואז היא דיברה עם הרופאה שלנו והיא הפנתה אותה לפסיכולוגית ולעבדת סוציאלית! עכשיו היא מתייחסת לזה כאל "מחלה" כאל משהו שיש לו תרופה שאם נלחמים זה עובר! היא לא מבינה שזה ממש לא ככה למרות שניסיתי להסביר! ביקשתי ממנה בתחננתי שתעזוב אותי שגם ככה קשה לי הפרידה וד היא מביאה לי פסיכולוגיים עכשיו? מה היא נפלה על כל הראש? אני לא יודעת מה לעשות, כי לפסיכולוג או עובדת סוציאלית אני לא הולכת! הם לא יעזרו לי סתם יעשו שתיפות מוח! להסביר לה? היא לא מבינה! היא אומרת שאני צריכה להלחם בזה וזה "פשוט" יעבור! או שלא....! מזה להלחם? מזה מחלה מזה סרטן??? חס וחלילה! אני לא יודעת מה לעשות אני אובדת עצות אני לא רוצה פסיכולוגיים ועובדים מזדיניים למיניהם! אני רוצה להמשיך לחיות ולאן שהחיים יקחו אותי אני יהיה! טופ לי עם מה ומי שאני! אההה... והיא הבינה איך שהוא שיודעים עליי חברות ידידים... אז היא עושה לי "מה את מפרסמת את זה?" "את לא מתביישת?" "את רוצה שיצחקו עלייך?" ואיך אני אמורה להשתיק אותה??? היא רק מכאיבה לי יותר! אם אני מקבללת אתץ עצמי ככה! אז הסביבה ובמיוחד ההורים שלי (אמא שלי) צריכים לקבל אותי... ומי שלא טופ לו אז שיתרחק! כי למי שבאמת אכפת ממני אז הוא לא יתרח בגלל שאני נמשכת לבנות! מה עושים??? תעזרו לי! ולכל המטלבטים אם לספר להורים ו לספר... אז גם אם ההורים שלכם הם הכי ליברלים והכי פתוחים שבעולם א-ל תספרו להם! זו תהייה טעות! מנסיוווון! מקווה לקבל תגובות ומצטערת על ההצפה... לירז *שעדיין בדיכאון מהפרידה*
