שלום לכם, התגעגעתי...
הי. קראתי קצת את ההודעות בדף הנוכחי וגם בדף הקודם. בזמן האחרון בכלל אין לי סבלנות לכלום, ובטח שלא לקרוא הודעה יותר מחמש שורות, אבל הפעם הקראתי קצת לאבא שלי. לא בגלל שבא לי לפלוש לכם לפרטיות, אלא בגלל שכנראה שאבי "היקר" הוא הסיבה לכך שנדפקתי בOCD. אחותי החורגת (היא אחותי מצד אבי) מגלה סימנים ברורים של OCD.היא הלכה לפסיכיאטר שלי והוא אמר שיש לה "תסמונת טארוט". לדעתי זה בולשיט גמור כמו כל דבר שהפסיכיאטר הזה אומר או עושה ואני גם אגיד לכם למה: ממה שאני הבנתי בלי להיות מומחית בתחום כמו האדון המטורלל בכורסה, ה"טיקים" בתסמונת הטארוט נובעים מבעיה מוטורית, ופיסית גרידא. ואילו אני הבנתי שאחותי עושה את הדברים שהיא עושה מרצון ושליטה עצמית. מה שגורם לה לבצע את הדברים האלו (להריח כל דבר, לחזור על מילים ומשפטים,לגעת, למצמץ כל הזמן) זה מחשבות מפחידות. לשם הבהרה: אחותי בת 8. היא פוחדת מרשימה ארוכה של דברים ואפרט כמה מהם: ערבים (טוב, מי לא מפחד מערבים בימים האלו?) מחלות (סרטן, התקף לב וכ"ו למרות שסרטן במקום הראשון) מוות (ובעיקר למות מתוך שינה) פורצים רעידות אדמה שטפונות הפסקות חשמל ועוד כמה דברים. לפני כשבוע בערך, היא רצתה להריח מנורה דולקת ולוהטת ב20 וואט ונגעה בה וחטפה שלפוחית באצבע. כשסבתא שלנו נפטרה לפני כמה שנים זה התפרץ אצלה. טוב, בכל מקרה, היא מקבלת כדור שאני כרגע לא זוכרת את שמו. והתחלתי לספר את כל זה לא בגלל אחותי אלא בגלל שבזמן שקראתי פה את ההודעות, הבנתי שכמה אנשים בפורום הזה נמצאים במצב לא טוב. (בניסוח עדין) ולמרות שלא הייתי כבר המון זמן בפורום הזה, ובטח כבר אף אחד לא מכיר אותי פה, כי הרוב פה חדשים, הרגשתי נורא גאה ומאוחדת איתכם. מצד אחד זה נשמע אידיוטי, כי אתם אנשים זרים לי לגמרי, אבל מצד שני יש משהו שמשתף, מאחד ומייחד אותנו. ברגעים כאלו אני מאוד שמחה שיש מענה לאנשים כמונו בצורת הפורום, ואני גם שמחה למרות שזה מגעיל שיש עוד אנשים כאלו שסובלים מזה. ובישראל. לא בברוקלין או באוסטרליה. ולמרות זאת אני לא רוצה שאף אחד יסבול פה. נורא לא נעים לי וצורב לי לשמוע סיפורים עצובים של אנשים פה. אני מזדהה עם הרבה מהדברים שהם אומרים וחלקם נשמעים כאילו הם נכתבו עלי. ולמרות זאת, כשאני יודעת מראש שזה לא יעזור אני אומרת שתדעו כולכם! יש דרך יציאה מהמצב הזה! אני הייתי בתחתית של התחתיות וכמו שמישהו אמר פה "משם אפשר רק לעלות". החיים שלי בזבל של הזבל וכל אחד מכם היה אומר את זה אם הוא היה מכיר אותי. אבל למרות זאת טוב לי. טוב לי בהרבה ממה שהיה לי לפני 6 שנים. אני לא יודעת אם זה קרה או קורה לכם, אבל אני הייתי מסתכלת תמיד על שקיות ניילון מתעופפות בכביש ורציתי בכל מאודי להיות הן. להיות שקית ניילון. חיים קצרים, חסרי כאב ומחשבות. סתם ככה להתגלגל ברוח קרה של חודש דצמבר בכביש מלוכלך. אבל יצאתי מזה. גם אתם יכולים. זאת לא פרסומת להרזיה או להפסקת עישון. אתם באמת יכולים! אני מאמינה בזה! אז למה שאתם לא תאמינו?! הדבר הכי חשוב שקל להגיד לי כי אני בעצמי לא מבצעת אותו הוא לחיות הכי טוב שאפשר. לסבול הכי פחות. לשם כך אתם צריכים לחתור. וגם אם זה לא בשליטתכם ורק בא לכם שמישהו יכניס לכם כדור בראש, תדעו שזה לא שווה. הסבל עדיף על הימים הטובים שעוד יבואו. כי הם חייבים לבוא. אפילו חצי שעה בלי התקף אובססיבי, חצי שעה של הנאה ורוגע בשמיעת שיר נחמד או צפייה בסרט מעניין זה כבר רגע טוב. אל תשאפו רחוק מדי. אני שמחה לחזור לפורום הזה וקצת עצוב לי לראות אנשים שעזבו, כדוגמת סיזיפוס, אבל תמיד יש תקווה שהם יכנסו לפורום המקסים הזה ויחליטו להישאר. שלכם בהמון הזדהות והבנה KOMA
הי. קראתי קצת את ההודעות בדף הנוכחי וגם בדף הקודם. בזמן האחרון בכלל אין לי סבלנות לכלום, ובטח שלא לקרוא הודעה יותר מחמש שורות, אבל הפעם הקראתי קצת לאבא שלי. לא בגלל שבא לי לפלוש לכם לפרטיות, אלא בגלל שכנראה שאבי "היקר" הוא הסיבה לכך שנדפקתי בOCD. אחותי החורגת (היא אחותי מצד אבי) מגלה סימנים ברורים של OCD.היא הלכה לפסיכיאטר שלי והוא אמר שיש לה "תסמונת טארוט". לדעתי זה בולשיט גמור כמו כל דבר שהפסיכיאטר הזה אומר או עושה ואני גם אגיד לכם למה: ממה שאני הבנתי בלי להיות מומחית בתחום כמו האדון המטורלל בכורסה, ה"טיקים" בתסמונת הטארוט נובעים מבעיה מוטורית, ופיסית גרידא. ואילו אני הבנתי שאחותי עושה את הדברים שהיא עושה מרצון ושליטה עצמית. מה שגורם לה לבצע את הדברים האלו (להריח כל דבר, לחזור על מילים ומשפטים,לגעת, למצמץ כל הזמן) זה מחשבות מפחידות. לשם הבהרה: אחותי בת 8. היא פוחדת מרשימה ארוכה של דברים ואפרט כמה מהם: ערבים (טוב, מי לא מפחד מערבים בימים האלו?) מחלות (סרטן, התקף לב וכ"ו למרות שסרטן במקום הראשון) מוות (ובעיקר למות מתוך שינה) פורצים רעידות אדמה שטפונות הפסקות חשמל ועוד כמה דברים. לפני כשבוע בערך, היא רצתה להריח מנורה דולקת ולוהטת ב20 וואט ונגעה בה וחטפה שלפוחית באצבע. כשסבתא שלנו נפטרה לפני כמה שנים זה התפרץ אצלה. טוב, בכל מקרה, היא מקבלת כדור שאני כרגע לא זוכרת את שמו. והתחלתי לספר את כל זה לא בגלל אחותי אלא בגלל שבזמן שקראתי פה את ההודעות, הבנתי שכמה אנשים בפורום הזה נמצאים במצב לא טוב. (בניסוח עדין) ולמרות שלא הייתי כבר המון זמן בפורום הזה, ובטח כבר אף אחד לא מכיר אותי פה, כי הרוב פה חדשים, הרגשתי נורא גאה ומאוחדת איתכם. מצד אחד זה נשמע אידיוטי, כי אתם אנשים זרים לי לגמרי, אבל מצד שני יש משהו שמשתף, מאחד ומייחד אותנו. ברגעים כאלו אני מאוד שמחה שיש מענה לאנשים כמונו בצורת הפורום, ואני גם שמחה למרות שזה מגעיל שיש עוד אנשים כאלו שסובלים מזה. ובישראל. לא בברוקלין או באוסטרליה. ולמרות זאת אני לא רוצה שאף אחד יסבול פה. נורא לא נעים לי וצורב לי לשמוע סיפורים עצובים של אנשים פה. אני מזדהה עם הרבה מהדברים שהם אומרים וחלקם נשמעים כאילו הם נכתבו עלי. ולמרות זאת, כשאני יודעת מראש שזה לא יעזור אני אומרת שתדעו כולכם! יש דרך יציאה מהמצב הזה! אני הייתי בתחתית של התחתיות וכמו שמישהו אמר פה "משם אפשר רק לעלות". החיים שלי בזבל של הזבל וכל אחד מכם היה אומר את זה אם הוא היה מכיר אותי. אבל למרות זאת טוב לי. טוב לי בהרבה ממה שהיה לי לפני 6 שנים. אני לא יודעת אם זה קרה או קורה לכם, אבל אני הייתי מסתכלת תמיד על שקיות ניילון מתעופפות בכביש ורציתי בכל מאודי להיות הן. להיות שקית ניילון. חיים קצרים, חסרי כאב ומחשבות. סתם ככה להתגלגל ברוח קרה של חודש דצמבר בכביש מלוכלך. אבל יצאתי מזה. גם אתם יכולים. זאת לא פרסומת להרזיה או להפסקת עישון. אתם באמת יכולים! אני מאמינה בזה! אז למה שאתם לא תאמינו?! הדבר הכי חשוב שקל להגיד לי כי אני בעצמי לא מבצעת אותו הוא לחיות הכי טוב שאפשר. לסבול הכי פחות. לשם כך אתם צריכים לחתור. וגם אם זה לא בשליטתכם ורק בא לכם שמישהו יכניס לכם כדור בראש, תדעו שזה לא שווה. הסבל עדיף על הימים הטובים שעוד יבואו. כי הם חייבים לבוא. אפילו חצי שעה בלי התקף אובססיבי, חצי שעה של הנאה ורוגע בשמיעת שיר נחמד או צפייה בסרט מעניין זה כבר רגע טוב. אל תשאפו רחוק מדי. אני שמחה לחזור לפורום הזה וקצת עצוב לי לראות אנשים שעזבו, כדוגמת סיזיפוס, אבל תמיד יש תקווה שהם יכנסו לפורום המקסים הזה ויחליטו להישאר. שלכם בהמון הזדהות והבנה KOMA