סיפור הבומבמלה שלי...
לא כ"כ רציתי ללכת בהתחלה אז החלטתי שאני אבוא ביום שבת ליום אחד וזהו... באתי לשם עם חצאית חוף וגופיה ותיק גב עם בקבוק קולה, קרם שיזוף, פלאפון וארנק. בכניסה של האוטובוסים ראיתי שתי בנות שאני לא מכירה שמנסות להוריד את הצמיד, ביקשתי מאחת שתיתן לי...אחרי שפירקנו אותו היא נתנה לי אותו. נכנסתי בסבבה בלי לשלם. בדרך פגשתי את בר חברתי הכי טובה בעולם ונפשי התאומה, הלכנו לבימת טראנסים, רקדנו כמו מטורפות, ראינו הרבה מסוממים. אחר כך הלכנו לזולה, אכלנו שוקולד, ראיתי עוד מיליון וחצי איש חברים שלי וכל מיני אנשים שכבר הרבה זמן לא ראיתי, הרבה איחודים מרגשים. בערב היה את טקס בומבמלה, למי שלא היה זה היתה הרפיה, מדיטציה המונית, מלא אנשים, כיף חיים, אחרי זה הלכנו לים ושרנו ורקדנו והיה ממש משחרר וכיף. נהיה קצת קר אז חזרתי עם חברה שלי ענת לזולה, בנתיים בר ושירן (עוד חברה) נעלמו לי אז ישבתי ליד מדורה 3 שעות אם אנשים שאני לא מכירה. התקשרתי להורים ואמרתי שאני נשארת למחר. אז כמו שאני, בלי אוכל, בלי בגדים, בלי שק"ש ובלי כלום החלטתי להשאר לבוקר. מן הסתם קור כלבים, ידיד שלי נתן לי חולצה חמה, בר נתנה לי פדלפון ועוד ידיד שלי נתן לי שמיכת צמר. בעיקרון רוב...אם...כמעט כל החבר'ה שלי עזבו בשבת בלילה כי הם בצופים והיה להם טיול. אבל הם לא יכלו לתת לי שק"ש כי הם צריכים אותו...אז נשארתי ככה...עם מלא בגדים, בלי אוהל ובלי נעליים או גרביים. התמקמתי באוהל של בר. בין 10 ל1 בלילה ישנתי עם ידיד שלי באוהל של מישהי. ב1 הם התקפלו אז עברתי לאוהל של בר. וכמו מפגרות ישנו כל המסיבה עד 5 בבוקר. ב5 שירן העירה אותנו בצרחות אז קמנו והלכנו לצ'אי מסאלה. היה משעמם כי כולם ישנו מסביב וגם צ'אי לא באמת היה טעים. ישבנו שם עד 6...והלכנו להסתובב בפסטיבל הריק עד שהתעייפנו (אחרי חצי שעה) נכנסנו לצ'אי שופ ונרדנו שוב על המזרונים. ב8 התעוררתי כי לא היתה לי תחושה בכפות רגליים ואז נזכרתי שאני ישנה עם הרגליים לרוח ואין לי גרביים. אז קמנו והתחלתי ללכת הרבה כדי לחמם את הרגליים. חזרנו לזולה וכבר היתה קצת שמש. שתינו קצת קפה והתחממנו ליד איזו מדורה. חזרנו לישון בשמש, התעוררנו ב11 והלכנו לאכול ארוחת בוקר. שוב פגשתי מיליון וחצי איש שלא ראיתי מאה השנה. הלכנו לרקוד, להשתזף, לשתולל, להרטב בגשם. ב4 חזרנו לזולה. ישבנו בזולה ואז אח של בר שאל איפה האוהל שלנו, אז הצבענו לכיוון ואז קלטנו שני ערסים מחטטים לנו בתוך האוהל. קפץ לי הפיוז משו מטורף... דפקתי ריצה עליהם והתחלתי לצרוח כמו משוגעת ולקלל וכבר הייתי מוכנה לקפוץ עליהם במכות..אז אחד מהם ברוב חוצפתו מאז להגיד לי בפרצוץ של טלה "אה,זה לא האוהל שלנו". לא ידעתי איפה לשים את עצמי ברוב עצבים. אז אחרי שהם התרחקו קצת נכנסתי לאוהל לעשות בדיקה וקלטתי שהפלאפון לא בתיק. רצתי בחזרה כמו משוגעת והתחלתי לצרוח איפה הפלפון שלי, אז הוא עושה לי בפרצוף הטיפוסי שאתם בטח מכירים "לא לקחתי אותו...הוא באוהל...תבדקי..." אז גררתי אותו בחזרה שיראה לי איפה באוהל..הפלאפון היה זרוק בין הבגדים באוהל. הקטע הוא שאם היינו קולטים אותם 5 שניות יותר מאוחר...לא היה לי פלאפון! בני זונות! אמרתי כבר שאני שונאת ערסים? טוב...אחר כך פגשנו איזה בחור מותק מ...אממ...ישוב כזה של עשירים ליד יהוד...שכחתי איך קוראים לו...קיצר בחור זהב...אז לקחנו את הדברים היקרים מהאוהל...השארנו רק בגדים וקצת אוכל. הלכנו לזולה שלו...בילשנו אורז טעים טעים ועישנו קצת (לא נרגילה..גם לא סיגריות) אבל לא קרה לי כלום...איזה באסה...אני שונאת את זה! אחר כך הלכתי הביתה ושלום על ישראל! סוף... אממ...סיפור לא כ"כ מעניין...אבל רציתי להוציא את זה כבר...יש כמובן עוד פרטים ודברים מצחיקים שקראו אבל כבר אין לי כוח לכתוב... לא חושב.. ביום באחרון כשהכנו את האורז הלכתי קצת להתבודד באיזו גיבעה וכתבתי שיר...יותר פואמה על בומבמלה...אבל אני לא כ"כ מוצאת את הדף עכשיו... אני אכתוב אותו פה בפעם אחרת... אז שיהי לכם יום טוב...יש לי בית ריק! ולמי שגר באשדוד, תבואו היום בערב לאקסטרים מאחורי הבלו פלאס (הבית המרוקאי בא') יש פסטיבל התרמה לבחור מאוד נחמד שצריך להשתיל כילה ואין לו מספיק כסף...יהיו שם שייגעצ ופישי ועוד מלא אומנים צעירים ולהקות מגניבות, באמת פסטיבל איכות. כניסה עולה 30-40 שקל! תבואו ותביאו אנשים, זה חשוב, למטרת קודש!!! באביי!!!!