מספרת הלילה
New member
שלום לכל המספרים
והדגש היא לכל. ביום ראשון היה פסטיבל קטן גדול של מספרי סיפורים בכפר ויתקין.למרות שלא באו אלפים לפסטיבל, הפסטיבל היה מקסים, ילדים באו אחר הצהרים, מבוגרים בערב, והיה גם קיילי, ממה ששמעתי מאנשים שהיו שם כאורחים, הייתה הפתעה , לא הרבה אנשים יודעים מה זה מספרי סיפורים, עכשיו יש כמה שיודעים והם נלהבים ביותר "לא תארתי שזה כל כך מרגש ונהדר" זה המשפט הכללי שאני מקבלת מאלו שבאו לשמוע, וזה מרגש אותי מאוד.אבל אני מרגישה עצב עמוק ביותר, ואני ממש לא יודעת איך לתאר לכם אותו, זהו כאב אמיתי. למרות שהגבירה פרסמה את הפסטיבל בפורום,רוב חברי, (ואני מקווה שכך אני יכולה להרגיש כלפיכם,חברים) מספרי הסיפורים, לא הגיעו לפסטיבל. אני זוכרת, ואתם יכולים לדפדף בדפים של הפורום בתאריכים עשרים ואחד בפברואר עד ל עשרים וחמש בפברואר, מה שכולכם כתבתם בקשר לשאלה של הגבירה, האם צריך פסטיבל למספרי סיפורים, אני יכולה לזכור שנכתבו דברים כמו, אחריות הדדית של קהילת מספרי הסיפורים, הזדמנות לתת לישראלים להכיר בג'אנר הזה, אולי כדאי להתחיל בקטן ולצמוח, ועוד ועוד ועוד. האם אנחנו כמו קהילה של שחקנים? נכון שלא? אנחנו מספרי סיפורים, אנחנו קהילת אנשים שרוצים הכרה במשרד החינוך, בארועים תרבותיים שונים, ואיך נזכה לאהדה והכרה אם לא נהיה מאוחדים? תומכים? נלהבים אל מה שעומד להיות בעקבות פסטיבל קטן? האם לא נרצה כולנו יחד ללמוד אחד מן השני? האם תמיד נהיה סגורים בלספר ולהתגאות במה שכל אחד עושה בתור יחיד? מקצוע המספר הוא קשה,הוא בוחר את החומרים שלו, מביים את עצמו, מופיע בעצמו, מפרסם את עצמו...אבל יש גם דרך נוספת: להכיר מספרים שונים, לשוחח, להתנסות ביחד, ללמוד וללמד, לראות ולתמוך, לשאול ולענות,להעזר ולעזור. מי יתן ובקרוב מאוד יורחבו מעגלי המספרים והפקות משותפות תצמחנה, כאשר כל המספרים באים, רואים, מתרגשים, תומכים וצומחים יחד.
והדגש היא לכל. ביום ראשון היה פסטיבל קטן גדול של מספרי סיפורים בכפר ויתקין.למרות שלא באו אלפים לפסטיבל, הפסטיבל היה מקסים, ילדים באו אחר הצהרים, מבוגרים בערב, והיה גם קיילי, ממה ששמעתי מאנשים שהיו שם כאורחים, הייתה הפתעה , לא הרבה אנשים יודעים מה זה מספרי סיפורים, עכשיו יש כמה שיודעים והם נלהבים ביותר "לא תארתי שזה כל כך מרגש ונהדר" זה המשפט הכללי שאני מקבלת מאלו שבאו לשמוע, וזה מרגש אותי מאוד.אבל אני מרגישה עצב עמוק ביותר, ואני ממש לא יודעת איך לתאר לכם אותו, זהו כאב אמיתי. למרות שהגבירה פרסמה את הפסטיבל בפורום,רוב חברי, (ואני מקווה שכך אני יכולה להרגיש כלפיכם,חברים) מספרי הסיפורים, לא הגיעו לפסטיבל. אני זוכרת, ואתם יכולים לדפדף בדפים של הפורום בתאריכים עשרים ואחד בפברואר עד ל עשרים וחמש בפברואר, מה שכולכם כתבתם בקשר לשאלה של הגבירה, האם צריך פסטיבל למספרי סיפורים, אני יכולה לזכור שנכתבו דברים כמו, אחריות הדדית של קהילת מספרי הסיפורים, הזדמנות לתת לישראלים להכיר בג'אנר הזה, אולי כדאי להתחיל בקטן ולצמוח, ועוד ועוד ועוד. האם אנחנו כמו קהילה של שחקנים? נכון שלא? אנחנו מספרי סיפורים, אנחנו קהילת אנשים שרוצים הכרה במשרד החינוך, בארועים תרבותיים שונים, ואיך נזכה לאהדה והכרה אם לא נהיה מאוחדים? תומכים? נלהבים אל מה שעומד להיות בעקבות פסטיבל קטן? האם לא נרצה כולנו יחד ללמוד אחד מן השני? האם תמיד נהיה סגורים בלספר ולהתגאות במה שכל אחד עושה בתור יחיד? מקצוע המספר הוא קשה,הוא בוחר את החומרים שלו, מביים את עצמו, מופיע בעצמו, מפרסם את עצמו...אבל יש גם דרך נוספת: להכיר מספרים שונים, לשוחח, להתנסות ביחד, ללמוד וללמד, לראות ולתמוך, לשאול ולענות,להעזר ולעזור. מי יתן ובקרוב מאוד יורחבו מעגלי המספרים והפקות משותפות תצמחנה, כאשר כל המספרים באים, רואים, מתרגשים, תומכים וצומחים יחד.