שלום לכולן

[ליריית]

שלום לכולן

נעים להכיר, אני בת 44 ושוקלת לפנות לתרומת ביצית.
אני קוראת סמויה בפורום מזה זמן רב ורציתי לשאול, האם יש פה מישהי שהמחשבה לכיוון תרומת ביצית היתה פשוטה
ללא חששות?
ומה הסיבה שאני שואלת? יש לי 2 בנות, מאד רוצה עוד ילד, אני יכולה לנסות אבל כמובן שהכל יהיה פרטי כי בסוף החודש אהיה בת 45 ככה שיותר לא יממנו לי כלום ומעבר למחיר הכספי אין לי מושג אם זה יצליח ואז שאלתי את עצמי למה לא ללכת על תרומת ביצית? ואני חייבת להגיד שזה לא כ״כ מרתיע אותי , ברור לי שאני אוהב את הילד כמו את בנותיי הביולוגיות והשאלה שלי אם זה נורמלי לא לעבור את התהליך של אבל או של כעס?( ולא נראה לי שזה נובע מהמקום של 2 ילדים ביולוגיים) זאת נראת לי אפשרות מצוינת
ואני מרגישה שאני שלמה איתה. זה נורמלי?

 

[ליריית]

לא יודעת אם בדיעבד

זה רלוונטי אבל בבקשה לא לעמוד הראשי

 

[MAMALY]

אני עשיתי את זה בלי אבל וכעס

ובמהירות גדולה.

היה לי ילד ביולוגי אחד ותוך 5 שנים נוספו עוד שנייםפ מתרומת ביציות
לא התעכבתי בכלל על תרומת ביציות זה נראה לי דבילי להצטער על חומר גנטי הורות אמהות ואהבה יותר חשוב יותר משמעותי וזה הכל.

ממש לא היו לי שום אבלות או כעסים על זה.

 

[בטנונית]

לא עברתי תהליך של אבל, אבל בהחלט יש תהליך רגש

רגשי שחייבים לעבור. לי לא היה זמן לעשותו לפני הלידה (עברתי במהירות הברק מ- IVF
מביציותיי לתרומה, בגיל 45 בדיוק), אז עברתי אותו בחודשים הראשונים לחייה של בתי.
אולי בשל הגיל המאוחר בו התחלתי את טיפולי הפוריות, היה די ברור שאגיע לתרומה,
מה שגם שהרופא שלי הניח זאת על השולחן כבר בפגישתנו הראשונה.

 

[גם אני אמא1]

ליריית יקרה. תהליך האבל והכעס הוא טבעי

ומעטות מאוד הנשים שעוברות לתרומה ללא תהליך זה. לעניות דעתי תהליך זה הוא טוב (במידה וקיים כעס ואבל כמובן), אי אפשר ואסור להתעלם מרגש שמכרסם בנו. תני לדברים ביטוי, תני להם לצאת ורק כך תנקי אותם, אל תחששי להסתכל להם ולעצמך בעיניים ולהגיד: כן, זה מה שאני מרגישה ותראי איך אחרי כל זה יבואו השקט והנחישות.
בהצלחה.

 

[פיפי99]

לא ברור לי על מה את מבססת

לא ברור לי על מה את מבססת את הטענה שמעטות מאוד הנשים שעוברות לתרומה ללא כעס ואבל.

אני רואה כאן די הרבה נשים שההחלטה באה להן בקלות או בטבעיות, בעיקר נשים שמפאת גילן המתקדם, רואות בתרומה סוג של הצלה, ולא גזירה.

 

[עוגי555]

אני לא ראיתי כאן כאלה...

בטח לא אלה שלהן זה נסיון לילד הראשון...

 

[גם אני אמא1]

היי פיפי - אני מבססת את זה על

מעצם היותי חברה בפורום מזה כ-8 שנים וגם נשים שמפאת גילן (כמוני למשל) צריכות לעבור לתרומה, המעבר קשה להן. לצערי הרב בדיוק מהמקום הזה אנחנו ממשיכות לפעמים לנסות ולהתעקש על טיפולים עם ביציות שלנו. דרך אגב - הדברים שנכתבו, לא נכתבו מתוך שיפוט לכאן או לכאן אלא מתוך זה שכל מה שמרגישים זה בסדר.

 

[molly67]

מבחינתי המעבר

לתרומת ביצית היה לגמרי פשוט, אני לא עברתי שום תהליך של אבל או כעס או כל תהליך רגשי אחר. התחלתי את הטיפולים בגיל יחסית מאוחר והיה לי מאוד ברור שהסיכויים להרות מביציות שלי מאוד קטנים. נראה לי מאוד טבעי שברגע שהגעתי לגיל 45 אני עוברת לתרומת ביצית כי המטרה שלי היא להיות אמא ואם זה יהיה מביצית שלי או לא, לא תשנה את העובדה שהילד יהיה שלי לכל עניין ודבר. אני זה שיהיה בהריון ואני זה שאלד ואגדל אותו והחלק הגנטי הוא זניח לחלוטין מבחינתי. אני מרגישה בדיוק כמוך, לגמרי שלמה עם זה.

 

[עוגי555]

ברוכה הבאה ובהצלחה

לדעתי, זה בהכרח כי יש לך כבר ילדים משלך.
ההכרה שלאישה לא יהיו ילדים משלה לעולמים, היא טרגדיה.
למזלך לא תחווי זאת.
מחברות שמעתי שאוהבים את הילדים אהבה שווה.

 

[molly67]

לא בהכרח

לי אין ילדים משלי וזה ממש לא טרגדיה עבורי. אני מבינה שלרוב הבנות זה אחרת אבל זה לא בהכרח ככה עבור כל אחת.

 

[שושונלה]

זה באמת כנראה אישי - לי יש ילד אחד משלי

ועדיין ענין תרומת הביצית היה מאוד מאוד קשה לי ועדיין קשה ואני מרגישה שאולי דווקא בגלל שיש לי ילד ביולוגי אחד אני רואה כמה יש המון דברים שקשורים לגנטיקה ועוד יותר קשה לי המחשבה על ילד שהוא לא גנטית שלי.

עד כדי כך שהיתה תקופה שחשבתי שאני מעדיפה להישאר עם אחד. אבל כבר לא.

ורד

 

[מיה2013]

לי היה הכי טיבעי בעולם ..

אחרי 13 הפריות הבנתי שזו הדרך היחידה, נקלטתי בגיל 44 להריון ספונטני וכשילדתי רציתי מייד עוד ילד, אמרו לי לנסות טיבעי או לחזור לטיפולים - אני בחרתי בתרומה .

אני לא בטוחה שאני נחשבת נורמאלית, דווקא עכשיו כשאני בהריון לבעלי עולות תהיות כאלה ואחרות ואני ממש לא שם. ככ שלמה עם התהליך

 

[rabbitm]

אני עברתי תהליך אבל/עיכול של 7 חודשים

ואח"כ הלכתי שלמה לגמרי לתהליך.
בעצם המשכתי אותו כי עשיתי תרומה אחת שלא הצליחה ואז פתאום נפל האסימון.
לקחתי לי פרק זמן של 7 חודשים לעיכול ולנסיון אחרון אצל רופא אחר וברגע שהזקיקי היו ריקים הבנתי שזהו זה.
האמת, אני מצטערת שלא עשיתי זאת קודם, אבל אני בטוחה שהייתי צריכה לעבור את התהליך כולו

בהצלחה!

 

[ליריית]

תודה לכולכן

התשובות שלכן בהחלט מעודדות אותי!
אכן חושבת לפנות לתרומת ביצית. שאלה נוספת
אני ובעלי בעלי שיער ועיניים כהות החשש היחידי שלי שייוולד ילד עם מראה
בהיר ויהיה מאד שונה ממני ובעלי והילדות. יש מסלולים שהתורמות הן יחסית כהות יותר?
יש פה מישהי שעברה תרומה בקפריסין? מהיכן התורמות?
שוב תודה.

 

[פיפי99]

נורמלי לגמרי

על מה יש לכעוס? על מה להתאבל?
את רוצה עוד ילד, ובזכות האפשרות לתרומת ביצית - את גם יכולה.

אני נפרדתי מביציותיי שלי לפני שנה, כעסתי בטח לא, וגם לא נראה לי שמאוד התאבלתי
אפילו קצת נשמתי לרווחה. בניסיונות האחרונים שלי התחלתי לחשוש מלהיכנס להריון בגיל 42 ולחשוף את עצמי לסיכונים יחסית גבוהים לתסמונת דאון וכל הדברים האלו.

רק בקטנה להוסיף,
זו אפשרות פנטסטית, אבל כמובן לא פתרון פלא....
גם תרומת ביצית יכולה לדרוש זמן ומאמצים

 

[עוגי555]

פיפוש! התגעגעתי עלייך

 

[פיפי99]

למה?

 

[עוגי555]

כי את מקסימה, זה למה

 

[מצפה לחיובי]

לא אבל ובטח לא כעס...

על מי יש לכעוס בכלל? על ש"נזכרתי" להתחתן ולעשות ילדים בגיל 40?? מה שכן, שנה שלמה הייתה הכחשה (טוב נו, בכל זאת הזרעות ומועמדות לIVF הצליחו לכוון אותי למטרה המרכזית ומי בכלל בהה לכיוון תרומה??) אבל אחרי שלא נוצר ולו זקיק אחד אחרי עשרה ימי הזרקות לקראת IVF המהירות שבו האסימון נפל, הייתה כפולה ממהירות הקול והאור גם יחד!! נכון, יש לי ילדה בבית מביציותיי, אבל זה לא משנה את "האבל", כי בכל זאת אחד כן ואחד לא?? הלכתי עם ראש זקוף לתרומה, רק מה, העדפתי לעשות אותה מיד!! בלי לחכות שנייה יותר! מה שהקל על ההתמודדות עם התהליך עצמו.