לדעתי
אני חושבת שזה נובע ממקום של תקווה, ואולי בעצם חוסר תקווה, והרצון שכולנו נעשה מאמץ משותף שמדינת ישראל לא תצטרך כבר צבא פעיל שכזה.
הרי כולנו גדלנו על ה"ברכה" הזו "אני מקווה שעד שתגדלו, כבר לא תצטרכו ללכת לצבא", הרי גם אני אומרת את זה לילדי כשהנושא עולה, ובני בן 7, ואני יודעת בפנים בפנים, שזה לא יהיה ככה, ושעוד 11 שנה עדיין יהיה לנו צבא מאד פעיל.
לצערי, כתוצאה מהחברה הפטריארכית, הרבה פחות סביר שיקום כוח גברי שיאמר - די למלחמות, באופן גורף, וינסה להביא למצב שבו מדינת ישראל אינה חיה תחת מלחמה תמידית, אלא תחת שלום, ויש יותר סיכוי שנשים תנסנה להגיע למצב כזה.
גם אני הייתי מוכנה לעשות הכל על מנת שילדי לא יצטרכו ללכת לצבא, או לפחות לא לתקפיד פעיל, ואין אוונתי שכולם כן ילכיו, וילד לא, אלא שכל הילדים, של כולנו, אל יצטרכו כבר לסכן את חיים, או לפגוע בחיים של אחרים.
לדעתי בדבריה יש מעין תקווה, או רצון להאמים שזה אפשרי.
מרב מיכאלי, אשה שבמודע (למיטב ידיעתי), בחרה לא להביא ילדים לעולם, לדעתי עשתה זאת באופן חלקי, מההרגשה שיש משהו אכזרי בלהביא ילד לעולם, בידיעה שבגיל 18, נשלח אותם לקרב.