בוודאי שבחנתי ושקלתי את הדברים בכובד ראש.
בואי נבדוק מה היה לנו שם, והאם ניתן איכשהו להסיק מהכתוב שהיה לאותה אישה סיכוי כלשהו להזיז את בן הזוג בכיוון של תמיכה בשינוי שהיא עברה.
נתחיל בכותרת: אשת חלומותיו הפכה לסיוט חייו.
בסוף הוא מספר מה בדיוק איפיין אותה בתור אשת חלומותיו: היא הייתה שקטה וחייכנית ומעולם לא יכלה להגיד "לא" לאף אחד.
שימי לב - זה לא שבחרתי דווקא את הנתון המסויים הזה והוצאתי מהקשרו כדי "להכניס" לכותב. הוא עצמו לא מספק שום נתון אחר לגבי הזוגיות ה"מקסימה" שהיתה לו איתה בעבר. הוא לא מספר למשל כמה חסרות לו שיחות נפש איתה, או בילויים משותפים, או עבר משותף בעל משמעות.
כעת הוא מספר מה הפך אותה לסיוט חייו: "עכשיו היא מאוד אגרסיבית, עצבנית ומתוסכלת. היא מצאה את עצמה בודדה, ממורמרת וחושבת שכל העולם נגדה".
ולמה כל זה: "אולי הפמיניזם הביא לה כוח, אבל, אני שואל, מה המחיר של הכוח הזה?"
האם הוא נשמע לך כמו מישהו שמבין או מנסה להבין את הסיבות לתיסכול שלה? מנסה להעמיד את עצמו במקומה לרגע? מנסה לחשוב על דרכים להסתגל למצב החדש? להיפך - רואים בבירור כיצד הוא מתרפק על העבר, מעדיף אותה נטולת כוח, ומנסה לשכנע את עצמו (ואותנו על הדרך) שכך הכי טוב לכולם. שהחיוך והפייסנות שלה העידו על אושר. שהיא לא יודעת ולעולם לא תוכל לדעת לנצל את הכוח שקיבלה כמו שצריך. כי נשים כנראה לא נועדו לזה. נשים שמחייכות כל הזמן ולעולם לא אומרות "לא" - הן נשים מאושרות.
נמשיך:
"בימים הראשונים היינו יושבים מדברים ואפילו מצחקקים קצת על החומרים שהיו מועברים בסדנא. רבים מהתכנים נראו לי שטויות. לאט לאט הכל התחיל להידרדר. היא התחילה להתרחק ממני לחלוטין"
האם זה נשמע כמו נסיון מצידו להקשיב ולהתעניין בחוויות שלה?
לי זה מריח כמו נסיונות כושלים שלה לשתף אותו ולנסות להזיז אותו, עד שבסוף היא הבינה שכל הדלתות נעולות, שאין לה עם מי לדבר, וכתוצאה מכך החלה להתרחק. (אלא אם כן נלך בכיוון שהיא סתם מטורללת שכל דבר שאומרים לה באיזשהו מקום היא אומרת "אמן"בלי טיפת יכולת שיפוטית. אני מפרגן לה קצת יותר מזה).
מה עוד?
כששאלתי אותה מתי היא חוזרת היא ענתה "אני לא חייבת לך דין וחשבון, אתה לא שולט עליי ולא מנהל אותי". רק כשהיא אמרה את המשפט הזה נפל לי האסימון, לצערי מאוחר מידי. מבחינתה הכל היה בסדר, היא יכולה ללכת לעבודה מתי שבא לה ולי אין שום זכות להגיד לה מה לעשות.
שוב, אפשר להניח שהיא מטורללת שסתם כך זרקה עליו "אתה לא מנהל אותי", אבל זו היתממות גדולה מאד. מה בדיוק לא נכון או לא מדוייק במשפט "היא יכולה ללכת לעבודה מתי שבא לה ולי אין שום זכות להגיד לה מה לעשות"? מה כל כך רחוק פה מהאמת הפשוטה? אבל הכותב משתגע מעצם הרעיון. מי היא שתשנה לו פתאום את התוכניות?
מכאן ואילך התכנים כבר די חוזרים על עצמם:
השיחות האינטימיות שלנו הפכו להאשמות מגוכחות על כך שבמשך שנים אני מדכא אותה בגלל היותה אישה. בניסיון נואש לשפר את היחסים ביננו, קיבלתי את הגזרות החדשות ואמרתי לעצמי שזה יעבור לה, אף אדם לא יכול להיות קיצוני כל כך לאורך זמן.
שוב, אותם נסיונות שלה להתעמת איתו ולהביא אותו לשינוי, אותה פרדיגמה של קיבעון מחשבתי מוחלט שלו מול נסיון ללכת כאילו-לקראתה מתוך תקווה שיצליח לרמות אותה שוב. כנראה כמו שעשה במשך שנים, רק הפעם היא כבר הבינה סופית שמגיע לה יותר מזה.
והנה עוד מקרה מוצלח של סדנא להעצמה נשית שהצילה אישה מגורל אומלל.
