Darkmatter
New member
שלום לכולן!
הגעתי לפורום הזה לפני 6 שנים (איך יכול להיות שעברו כבר 6 שנים?!), ובשנים האחרונות אני באה בעיקר לבקר אותו בתקופה של האזכרה או היומולדת של אמי. ביום שישי הקרוב יש אזכרה לאמי. עברו 4 שנים מאז שנפטרה. כשהתחלתי לכתוב בפורום זה היה בתחילת המשבר הדיכאוני הקשה שלי. כמה דברים קרו מאז. אנשים סביבי נפטרו, אחרים נולדו. אנשים התגרשו, אחרים התחתנו (הרבה התחתנו כמו חברות טובות, אבא שלי, אחותי החורגת, אחי). לא חשבתי בכלל שאני אחיה את 6 השנים האלו. כ"כ הייתי רוצה להגיד שאני במציאות אחרת היום ושהכל מאחורי. במובנים מסוימים זה רק נעשה קשה יותר כל הזמן כי החיים פשוט גדולים עלי וקשים לי מדי, והפער ביני לבין בני גילי נעשה גדול יותר כל הזמן. אני לא יודעת מה גרם לי להיות מי שאני או למה מגיע לי לסבול ככה, אבל זה פשוט... לא הוגן. אני מחפשת לעבוד בדברים הכי נחותים ופשוטים שיש כי אני מרגישה חסרת כל יכולת. לא כ"כ מבינים למה אני רוצה לעבוד בדברים האלו כאשר לא מזמן סיימתי תואר ראשון. אני באמת לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. היום הסתכלתי למעלה, לשמים. ביקשתי מאמא סליחה שאני לא מצליחה לחיות ושאני מאכזבת אותה. נכון, היא הייתה חולה חלק גדול מהחיים שלי, אבל מה שאני עדיין זוכרת היטב זה איך היא אהבה אותי, איך היא פעם הסתכלה עלי במבט כ"כ אוהב וגאה. סליחה, אמא.
הגעתי לפורום הזה לפני 6 שנים (איך יכול להיות שעברו כבר 6 שנים?!), ובשנים האחרונות אני באה בעיקר לבקר אותו בתקופה של האזכרה או היומולדת של אמי. ביום שישי הקרוב יש אזכרה לאמי. עברו 4 שנים מאז שנפטרה. כשהתחלתי לכתוב בפורום זה היה בתחילת המשבר הדיכאוני הקשה שלי. כמה דברים קרו מאז. אנשים סביבי נפטרו, אחרים נולדו. אנשים התגרשו, אחרים התחתנו (הרבה התחתנו כמו חברות טובות, אבא שלי, אחותי החורגת, אחי). לא חשבתי בכלל שאני אחיה את 6 השנים האלו. כ"כ הייתי רוצה להגיד שאני במציאות אחרת היום ושהכל מאחורי. במובנים מסוימים זה רק נעשה קשה יותר כל הזמן כי החיים פשוט גדולים עלי וקשים לי מדי, והפער ביני לבין בני גילי נעשה גדול יותר כל הזמן. אני לא יודעת מה גרם לי להיות מי שאני או למה מגיע לי לסבול ככה, אבל זה פשוט... לא הוגן. אני מחפשת לעבוד בדברים הכי נחותים ופשוטים שיש כי אני מרגישה חסרת כל יכולת. לא כ"כ מבינים למה אני רוצה לעבוד בדברים האלו כאשר לא מזמן סיימתי תואר ראשון. אני באמת לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. היום הסתכלתי למעלה, לשמים. ביקשתי מאמא סליחה שאני לא מצליחה לחיות ושאני מאכזבת אותה. נכון, היא הייתה חולה חלק גדול מהחיים שלי, אבל מה שאני עדיין זוכרת היטב זה איך היא אהבה אותי, איך היא פעם הסתכלה עלי במבט כ"כ אוהב וגאה. סליחה, אמא.
