היי מתוקה
אני דנה, נעים מאוד. אני כרגע לא בארץ, כך שבימים האחרונים קצת פחות הגבתי, ויותר רק קראתי. אבל ראיתי את ההודעה שלך הבוקר, והחלטתי שאני חייבת להגיב לך. אני מאמינה שמה שהחוויה הצבאית תעשה לחבר שלך, תלויה לגמרי באופי של חבר שלך. זה שהוא בא איתו מהבית, את יודעת. לרובם נהיה דיבור צבאי דיי מהר, רובם לא אוהבים שאנחנו מתערבות להם יותר מדיי בעולם הצבאי, (זה בגלל שהם מרגישים שסופסוף יש להם איזשהו עולם שהוא שלהם ורק שלהם; ולא שלך, ולא שלכם (בתור זוג),ושהם צריכים את זה כדי להתמודד עם המצב שנוצר - עם הריחוק, עם זה שעכשיו הם לא כ-ל עולמינו,וכו') הם מכירים הרבה חברים חדשים, עוברים חוויות חדשות (ובתור בת לאיש שייטת בקבע, אני יכולה להבטיח לך שיהיה לו מאוד מאוד מעניין), ולומדים דברים חדשים. אבל בסה"כ, חייל שבא ממקום נכון בחיים שלו, ממקום יציב, ואוהב, וחזק, אין שום סיבה שמשהו יהפוך אותו UP SIDE DOWN. להיפך, הם לרוב משתמשים בעוגן הזה שיש להם בבית, כדי לפעמים להישאר שפויים. יהפוך אותו למכונת מלחמה קרה ולא רגישה? לא יודעת. לא נראה לי. חבר שלי משרת ביחידה מובחרת גם כן, ואנחנו אומנם לא חברים הרבה זמן, אבל אני מכירה אותו מאז ומתמיד, וגם בגיוס הייתי איתו. הוא בן-אדם מקסים, ולהפתעתי - דווקא בגלל כל מה שהם עוברים שם, הוא נהיה עוד יותר רגיש לעצמו ולסביבה. הם כל הזמן מקבלים פגישות עם פסיכולוגים, כך שהוא מוצא את עצמו עם צורך לדבר כל הזמן. כמעט ולא מדבר עם מה שהם עושים שם, אלא בעיקר על איך זה מרגיש, ומה זה עושה לו, וכאלה. אז אני אומרת שלא תדאגי. את נשמעת בחורה מקסימה, ואני בטוחה שחבר שלך הוא מקסים לא פחות, ויותר מזה - אני בטוחה שככה הוא ישאר. עצתי לך - תהיי שם בשבילו. זה הכי חשוב. לפעמים זה קשה, ובא לך לדפוק ת'ראש בקיר, ואת לא מבינה אותו, ולמה הוא מדבר ככה, או מתנהג ככה, או מה זה הזריקת זין הפתאומית הזאת.. אז תזכרי שמתחת לנשק המשופצ"ר, ולמדים, ולווסאח, נמצא החבר שלך, שהוא רק ילד בן 20, ששלחו אותו למלחמה. ותזכרי שאת אוהבת אותו, ושהוא צריך אותך - עכשיו יותר מתמיד. ושיהיה לכם המון בהצלחה! (וואו, חפרתי.)
