שלום לכולן!

[kat the bat]

שלום לכולן!

כבר חלפו חודשיים-שלושה מאז שמצאתי את הפורום - כל פעם שאני קוראת פה, אני שטופת דמעות.
כל כך הרבה עצב, כל כך הרבה געגוע, כל כך הרבה הזדהות - ועדיין, היה לי קשה מאוד לנסח את דבריי האישיים.
קשה לי למצוא את המילים שיתארו את עוצמת הרגשות שאני חווה, למרות שברור לי שאתן מבינות - כי לצערנו, כולנו באותה הסירה...

אמא שלי נפטרה לפני חמישה חודשים, בגיל 68, למרות שלזמן אין כל כך משמעות, כיוון שזה רק פרט טכני בעיניי.
אמא שלי נפטרה אחרי שנאבקה כשבע שנים בהצטברות איומה של מחלות ופגיעות, על חלקן התגברה באופן מדהים, אך הסרטן על שלל שלוחותיו הכניע אותה בסופו של דבר.
שנים של סבל וכאב היו מהולות גם בשמחה ואהבה, כיוון שעד השנה האחרונה לחייה עוד תפקדה - אהבה לבלות עם הילדים והנכדים, שהיו מרכז חייה - ליצור ביחד, ליהנות ביחד, לארח, לבשל לכולם את מטעמיה.
השנה האחרונה הייתה איומה - התדרדרות איטית ועקבית, שבמהלכה צפיתי בעצב רב באמי הולכת ונעלמת לנגד עיניי.
החשש הגדול ביותר שלה התקיים - היא איבדה את היכולת לתפקד בכוחות עצמה והייתה תלויה באחרים.
אחרי שנפטרה, כולם אמרו שהיא לפחות לא סובלת יותר, וזה נכון, אבל זה לא מנחם. כי למה בכלל הייתה צריכה לסבול מלכתחילה?

נדמה היה שתהליך ההתדרדרות הזו יהווה גם תהליך פרידה - אבל זה ממש לא היה כך.
לא הצלחתי להביא את עצמי לדבר איתה על הנושא הזה, או להגיד לה דברים שהיו על ליבי.
הייתה לנו "שיחת פרידה" אחת קצרה, אבל היא בהחלט לא מיצתה את כל מה שרציתי או יכולתי לומר.

אמא שלי ואני היינו חברות טובות. נפגשנו על בסיס כמעט יומי. היא הייתה ותמיד תהיה חלק מהותי ומרכזי בחיי, לאורך כל חיי.
היא הייתה סבתא מופלאה, וילדיי זכו לגדול אצלה, ללמוד ממנה, לאהוב אותה ולהישטף באהבתה העצומה אליהם.

עד כאן הפרטים, ומכאן - לא ברור...
הכאב לא מרפה, הדמעות צצות ועולות עם כל אזכור או רמז
אין חשק או מוטיבציה לעשות כמעט כלום
יש ימים שאני לא ישנה, ויש ימים שאני רק ישנה
יש ימים שאני "סוחבת", ויש ימים שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם שום דבר.
מישהי פה כתבה שהיא "אמא-רובוט", הגדרה מצוינת למצב - מתפקדת במה שצריך בבית: טיפול בילדים, סידורים, אוכל, כביסות - אבל אני לא באמת שם במאה אחוז (וגם זה יותר נקיפות מצפון, כמובן)
לא יכולתי ללכת בחגים למשפחה או לארח, כי זה פשוט לא זה ולא הגיוני - אז בעלי והילדים הלכו בלעדיי, או שעשינו משהו סמלי קטן לבד בבית
אני לא מצליחה להביא את עצמי ללכת לאירועים, גם כאלו של הילדים (בעלי ממלא את מקומי נאמנה) - לא מצליחה להתמודד עם השאלות והדאגות, למרות שברור לי שהכוונות טובות.

כבר כמה זמן המשפחה והחברים הקרובים מודאגים - מנסים לדבר איתי ועם בעלי, מנסים למצוא פתרון...
הם סך הכל רוצים שיהיה לי טוב, מבינים את הקושי אבל מנסים לפתור את הכאב והסבל
ואני מתקשה להסביר את עצמי -
איך אמורים לקבל את האובדן הזה? בלתי נתפס בעיניי שזה בכלל אפשרי
איך חוזרים לשיגרה? הרי כבר לא תהיה אף פעם שיגרה אמיתית

והשאלה הגדולה - למה בכלל צריכים לקבל את האובדן או לחזור לשיגרה?
מבחינתי הקבלה והחזרה הם תחילת הדרך להיעלמות, וזה לא טוב..
כי אני כן רוצה שאמא תהיה נוכחת בחיי היומיום, ולקבל את זה שהיא איננה - אומר מבחינתי שזה מקובל עליי וזה בסדר
וזה לא מקובל עליי וזה לא בסדר, וזה אף פעם לא יהיה בסדר בעיניי!

סליחה שכתבתי ארוך, אבל הדברים הצטברו בי בחודשים האלו.

 

[mykal]

משתתפת איתך, מזדהה איתך, מבינה אותך, חווה איתך.
אבל חשוב לי לומר לך--
1)את נורמלית, ועיבוד תהליך האבל ארוך, תני גם לזמן לעשות את שלו.
2)כמה טוב לך שיש בעל שתומך וממלא מקום (זמני) ושיש חברים ומשפחה תומכת ואכפתית,
זה לא מובן מאליו, תברכי על היש.
3)הילדים שלך זוכרים את אמך, כסבתא מופלאה, טפחי את הענין,
הוסיפי להם סיפורים על יחודה, זה חשו ויעזור גם לך.
4)נהוג לומר 'צרת רבים חצי נחמה' אז כן כולנו כאן חוינו קשיים,
ומתמודדות עם געגועים, אבל מנסיון אומר לך--החיים חזקים מהם,
וממשיכים. כל פעם שאת לא יכולה--חשבי--אם אמך היתה רוצה שתתנהגי כך,
או שתצליחי להמשיך דרכה ולהתגבר.

סתם מה שנשפך לי מהמקלדת, יש בטח הרבה להוסיף,
מקוה שע"י הכתיבה כאן יקל עליך.

 

[kat the bat]

תודה

תודה על המילים הטובות.
1. טוב לשמוע שיש מי שחושב שזה נורמלי, כי ברור לי שעם כל התמיכה שאני מקבלת, יש כאלו שמטילים ספק גם בכך...
2. בעלי תפס פיקוד בצורה מדהימה - תמיד היה שותף והורה פעיל מאוד, אבל "ויתר" לי ללכת לכל ימי הגיבוש/אסיפות הורים/פעילויות חגים וכו' - ועכשיו רק הוא הולך לכל אלו (וזה הרבה כשיש שלושה ילדים...)
מאוד מעריכה את המשפחה והחברים ומברכת על כל מה שיש, גם ברור לי שהכל מדאגה ואהבה. אבל לפעמים דווקא זה מקשה, כי אני מרגישה צורך להראות מגמת שיפור (כדי שלא ידאגו כל כך), למרות שבפנים זה בכלל לא כך.
3. משתדלת כל הזמן לדבר עם הילדים על הסבתא - יש פחד שהקטנים יותר ישכחו, אבל דווקא הם מעלים הרבה פעמים דברים. הקטנה, בת 4.5, מבקשת שאבשל לה אוכל של סבתא, מזכירה לי מקומות שבילו ביחד, וזה מדהים שהיא זוכרת כי ת'כלס כבר מעל שנה שלא הייתה לה סבתא נוכחת.
אודה כי כל אזכור מצידם צובט לי בלב ומעלה בי דמעות - מרוב התרגשות, לא רק עצב.
4. קצת קשה לי עם האמירה של "מה אמא הייתה אומרת", אומרים לי את זה הרבה ואני מבינה את הרציונל והכוונה הטובה שבכך - אבל זה בעצם היפותטי, כי אם היה פה עניין של אם ומה , אז אמא גם הייתה מעדיפה לראות את נכדיה גדלים וכו'.

אני גם מקווה שיעזור לי לפרוק פה, במסגרת של "שווה בין שוות"
שוב תודה על התגובה החמה!

 

[אור העצובה]

רובוט זאת אני

שלום לך. כן, זאת אני על מוד רובוט. אין לי הגדרה יותר מוחשית מזו. בניגוד למקרה שלך אצלנו לא מדובר בשנות סבל אלעות בלבד מרגע הגילוי לקבורה, מצד אחד "הקלה" שלא היה סבל ברמות האופייניות כל כך למחלה הארורה אלא דעיכה מהירה ובלתי נתפסת (סרטן לבלב). זה לא ש"צריכים" לחזור לשגרה זה שאין באמת אופציה אחרת כי יש ילדים, ופרנסה, וכל היום יום הזה. אצלי, אחרי שנה, יש משהו שמפחיד אותי מאוד. תנודות קוטביות בין אבל עמור וכאב עצום למצב של הדחקה טוטאלית. אפאתיה. כאילו זה לא באמת קרה. אתמול ראיתי קלטות וידאו שמצאתי והילדות שלי שכיום בנות 15 ו 13.5 פעוטות שם, ואמא שלי מככבת בכולן מלאת אושר, שמחה ורוקדת, ופרט לאותם שבועות אחרונים היא נראית בדיוק כמו בחודשים לפני התפרצות המחלה. עד יום השנה לא העזתי להביט בתמונה של אמא. פחדתי לשכוח את הקול שלה. עדיין רדופת רגשות אשם נוסח: יפה לך- אמא שלך בקבר ואת ניהנית לך בים/קניות/ ארוע, איך את מסוגלת? איזו מין בת את? ואלוהים עדי שהייתי בת נהדרת וקשורה לאמא בעבותות. לא משתחררת מהתחושה הזאת. מחפשת נחמה ב: כל כתבה בנושא חווית סף מוות (NDE) כולל ביו טיוב. בצר לי מתחילה להאמין המקווה מכל - שיש שם משהו מעבר. שיש למה לחכות. שיום אחד נפגש. לא במובן הדתי מכיוון שאני חילונית אבל לגמרי מאמינה בהשגחה אלוהית עליונה. את צודקת. זה אף פעם לא בסדר לחזור לשגרה אבל הקלישאה הכי אמיתית היא שהחיים חזקים מהכל. תראי את ההורים שקברו את הבן בן ה 16 בלי התראה מוקדמת, בלי מחלה, בלי מלחמה, סתם ככה- הלכו החיים. לא חצי נחמה אבל כן פרופורציה לסבך של החיים האלה. האובדן של אמא הוא נורא. הוא הופך אותך למבוגר האחראי. אין משענת. אף אחד לא יקבל אותך ככה כמו אמא. אני מאחלת לך שתחווי הרבה רגעי אושר, שתאמיני שאמא צופה בך מאי שם למעלה. שתאספי כוחות. אחרי הכל השגרה שומרת עלינו שפויים. לגבי פרידה- לא נפרדתי מאמא. לא העזתי לדבר על זה בזמן הקצר שהיה לנו- זה מציק ורודף אבל לא נראה לי שיש |"דרך" להפרד. עשיתי ה-כ-ל כדי להיות לידה עד הרגע האחרון. בחלומות שהתחילו להופיע רק עכשיו אני רואה אותי אתה\ היא חולה ואנחנו מדברות בגלוי על הכל- לשם זה הגיע אצלי. חשבתי לפנות לשיחות אבל אני לא באמת מאמינה שזה ישנה משהו כל כך עצמתי כמו החוויה האיומה הזאת אז אולי מצב רובוט זה לא כל כך נורא לבינתיים. סליחה על גודש הכתיבה- נסחפתי

 

[kat the bat]

אור היקרה...

כמו שכתבתי, בהחלט מזדהה עם ההגדרה שלך.
אומנם היו שנים ארוכות של סבל ומחלות, אבל תמיד היה נראה שאמא יוצאת עם ידה על העליונה, עד החודשים האחרונים - ככה שבעצם גם אצלנו הדעיכה הייתה מהירה יחסית, ואכזרית...
וכן - היום יום, הילדים, העבודה - כופים עלינו את השגרה. אני אומרת לבעלי שמזל שיש את הילדים, ושחייבים עוד מקור הכנסה, אחרת בכלל הייתי משתבללת לי מפני העולם.
מבינה גם את התנודות - כי יש דברים מוחשיים שמבאירים שזה אכן קרה, ומאידך - אני לא מפסיקה לחפש את הנוכחות שלה ביום יום.

בעלי הציע שאמסגר ואשים תמונה שלה - אני לא מצליחה להביא את עצמי לעבור על התמונות שלה. הן מעלות יותר מדי דברים.

שמחה שמצאת לך מקור לתקווה - במחשבה על פגישה עתידית.
אולי גם אני אגיע לשם מתישהו, אבל אני אתאיסטית גמורה ולא חושבת שזה מה שיפתה אותי להאמין בחיים שמעבר.

ברור לי שיש הרבה עצב וכאב בעולם, ולאבד ילד זה הדבר הכי נורא שאני יכולה לדמיין (לא יודעת איך ממשיכים לחיות אחרי דבר כזה) - אבל כל אחד מתמודד עם הכאב הסובייקטיבי שלו, קשה לקבוע פה סולם של יחסיות.

וגם אם לא "נפרדת" פורמלית מאמא, עצם זה שהייתה לידה ועשית כל מה שיכולת - זה הדבר האמיתי בעיניי.
אין פרוטוקול התנהגות למצבים כאלו, אבל לפחות היא תמיד ידעה שאת לצידה.
אחד הדברים שכואבים לי, הוא שההתדרדרות המהירה הייתה גם פיזית וגם קוגניטיבית - כך שבעצם אני לא יודעת מה היא ידעה והרגישה בשבועות האחרונים לחייה - עד כדי כך שלא ברור אם בכלל ידעה שאני זו אני.
הפחד שלי הוא שבימיה האחרונים היא הרגישה שהיא לבד... למרות שהיינו לידה רוב הזמן.

אל תתנצלי על שכתבת - כמו שאת רואה, גם אני נסחפת פה...

 

[אור העצובה]

פרידה

כשאמא דעכה היה הרופא של ההוספיס ביתץ קראנו לו "ד"ר מוות". נתחבבתי עליו "למזלי" כך שכל פעם שעבר וראה את האוטו שלי למטה היה מגיע למרות שלא הייתה סיבה. שאלתי אותו לגבי תחושות החולה במצב שבין ימי עירנות לימי הזיות והוא אמר שגם במצב של ערפול חושים צריך להזהר ולהמנע מדיבורים על המוות בחדר . הוא טען שעל סמך מחקרים יודעים שאדם במצב הזה פוחד להשאר לבד וכי נוכחות קולות אנושיים מוכרים בחדר משרה ביטחון. לא זזתי מאמא. שכבתי מחובקת בין ידיה שהפכו דקות מיום ליום, גם כשהגרורות היו בכל הגוף לא נזקקנו למורפיום, הזוי בהתחשב במצב. רק ביום האחרון כששמעתי "איי" חלוש ביקשתי שייתן משכך. לאט לאט שעתיים מאוחר יותר הייתה הנשימה האחרונה. בידיים שלי. עם זכרון השעות האלה אני קמה כל בוקר מאז וזה הדבר האחרון שחולף לי לפני השינה. לגבי הקבר- הטראומתי ביותר בשבילי היה ההגעה של חברה קדישא עם האלונקה השחורה . 11 בבוקר. שכנים עסוקים בעבודות בית. ואמא שלי מובלת עם הסדין שלה והבגדים שלה מהבית שבו גרה 40 שנה. זאת פרידה מבחינתי במובן הפיזי. לקבר אני הולכת כדי להתפרק- לצאת מהבועה, אני לא אתאיסטית אבל חילונית שנושאת עיניים לשמיים ומחפשת סימן למשהו שמעבר. לא ברור לי כמה זמן אם בכלל יחלוף עד שהרגשות המוזרים יתאזנו. וכן- הבנתי שאדם בסופו של דבר מת לבד. בעצם כל הראייה שלי של המרדף האינסופי של החיים- תארים, כסף, הנאות, נראה פתאום מגוחך כשרואים את אמא הכי חיה בעולם בתכריכים. אני יודעת שצריך לחיות ולמצות כל יום הכי טוב שאפשר זה פשוט קצת קשה ליישום בשבילי. מעדיפה להתכנס כרגע. מקווה שיגיע רגע של השלמה מסויימת, של רוגע.

 

[YגלגלוןY]

בשערי המוות

אני קראתי לפני המון המון שנים שלקראת המוות מאבדים את החושים, כאשר החוש הראשון, אם אני לא טועה, הוא הראייה, אח"כ השמיעה ולבסוף המישוש. בכל מקרה בגלל ההזיות שלה, היא הייתה בעולם אחר, ואח"כ עם כל החומרים שקיבלה כדי שיקלו על סבלה, כבר לא ניתן היה לתקשר איתה, לכן השתדלתי במהלך גסיסתה לגעת בה...
אני גם אתאיסטית, למרות שתגובת האבל עוררה אצלי רגשות מיסטיים ושאלות בנושא המוות ולאחריו, אבל אלו בעיניי דרכים לשמור על קשר רגשי עם הנפטר וקושי להפרד ולקבל את האבדן...ואין באמת המשך ללא לב ומח שמתפקדים...זו דעתי. ויש כאן סקירה מקיפה בנושא.

 

[ענבר לבקוביץ]

גלגלון יקרה

מרגש לקרוא שהצלחת לגעת באמא ולתקשר עימה, מנסיוני (גם האישי) אלו באמת רגעים משמעותיים.
למיטב ידיעתי, השמיעה היא יכולת שנותרת גם ממש ברגעים האחרונים, ולכן כפי שאמר הרופא בהוספיס, ממליצים, אם מרגישים בנוח, להמשיך ולשוחח עם האדם, אפילו אם הוא מחוסר הכרה.
הקטעים שהבאת מאד מענינים, הם עוסקים ב- NDE, חוויות סף המוות. ספרים רבים עוסקים בנושא הזה וזה נושא מאד פופולרי בארה"ב. אלו נתונים שנאספו מאנשים שחוו מוות קליני (פגיעת ברק, תאונת דרכים, דום לב), אך שבו לחיים ותארו דפוסים דומים למדי, כפי שמפורט בקטע. הדעות חלוקות לגבי המהימנות של הנושא ובאמת יש כאן מרכיב גם של אמונה.

ועוד משהו קטן- המשפט שלך "אמא שלי בליבי תמיד", מקסים בעיני ומתמצת בכמה מילים עדינות את המשך הקשר עם אהובינו. מאמצת..

 

[YגלגלוןY]

ענבר אהובה

תודה לך!!!!
הרגעים האחרונים היו יכולים להיות משמעותיים ורגועים, אך בשל המון סיבות (מצבי הבריאותי באותה תקופה, מצבה הקשה של אימי, ההזיות המבהילות שלה, המצב המלחמתי באזורי עם ירי טילים, אזעקות ו"בומים" של נפילות לאורך שבועות גסיסתה וכו') גרם לי לטראומה גדולה, ולהתמודדות נפשית ורגשית מורכבת מעבר לאבל רגיל, למרות שהעמדתי פנים שאני בסדר (מה שהוסיף עוד לחץ).
כרגיל משתלט עליי ה'חסר', ואני מצטערת שלא היה לי הידע של היום, ושלא התנצלתי בפניה על דברים, זה היה מקל עליי בהתמודדות עם אבדנה ומסיר מלבי הרבה רגשות אשמה וחרטה....
אבל אני מיישמת את מה שאני מטיפה לו, ומסתכלת על מה שכן עשיתי: למרות הקושי והכאב, הייתי איתה ולצידה, פעלתי לפי דרכה ובקשתה למרות שבחירתה, בדיעבד, לא התאימה לי, וכשהגיעה עו"ס לבית שלנו, והמליצה להפרד, אז אמרתי לה תודה על הכל ושאהבתי ושאני אוהבת אותה...והיא בכלל הייתה מורדמת עם מורפיום ועם עוד חומר מרדים שיקל על סבלה, שששכחתי את שמו, אבל פתאום היא השמיעה מגרונה מן קול חלש-עמוק-פנימי..אחותי ואני שכבנו על ידה במיטה שלה (כך שלא חוויתי זאת לבד או דימיינתי. זאת)...וזה אולי מאשש את מה שאת אומרת, על חוש השמיעה....
אני כאמור, לא מאמינה בשום דת, אבל יש כאן הנחיות שיכולות לעזור בהתמודדות עם מוות. כמי שלא היו לה כלים או ליווי ותמיכה, אפשר לקחת משם כמה דברים

 

[ענבר לבקוביץ]

מוסיפה..

גלגלון יקרה,
תודה על השיתוף.
נסיבות המוות והפרידה יכולות להיות קשות ואף טראומטיות.
ניתן לעבד את המקומות הקשים, לצד רגעי החסד המשמעותיים (כפי שאת מתארת כשדיברת איתה ובוודאי היו עוד), חמלה ואנושיות כלפי עצמך.

מודה לך על הקטעים המעשירים.

מוסיפה את הזווית האישית שלי לתמיכה לקראת סוף החיים ובהתמודדות עם המוות.
ענבר

 

[YגלגלוןY]

תמיכה בדרך האחרונה

היא כל כך חשובה, אם לא הכי חשובה, לחולה ולמשפחתו.
ואגב, גם אימי אמרה לנו הרבה דברים האופייניים לחויית סף המוות, למרות שהיא כבר לא ממש הייתה בהכרה או במודעות מלאה, אבל אלו כנראה תחושות האופייניות למצב פיזיולוגי סופני כפי שמוסבר בקישור שצירפתי למעלה.

 

[עדיהר1]

ענבר היקרה

תודה על הקישורים, עוד לא עיינתי, אקרא בהמשך.
מעניין שדווקא עכשיו, שלוש ומשהו שנים אחרי מות אמי, אני יכולה
לגשת ברוחי לרגעים האלה של מותה, שהיא עברה אותם לבדה
במיטת בית החולים, בלילה. את זאת תיארתי כבר קודם... אבל אני
באמת עוסקת ברגעים האלה, כמובן שטופת דמעות חרטה.

 

[ענבר לבקוביץ]

קשה לעסוק ברגעים האלה

זה כואב ושורף מאד (לעיתים מדי), ולכן לכל אחד יש את הזמן המתאים עבורו לעסוק בכך. יש אנשים שמתעסקים סמוך למוות ויש אנשים שרק שנים לאחר האובדן, כל אחד פנוי לעיבוד הזה בזמן אחר.
לפעמים יש טריגר שמפעיל את העיסוק בזה (הריון והורות, מעבר, משבר, התמודדות עם חולי של אדם אחר) ואז הדברים צפים.
אני בהחלט זוכרת את השיח שלנו אודות האשמה והחרטה.
אני לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל אני מעלה השערה נוספת שקשורה באשמה עצמית.
לפעמית אשמה עצמית היא ביטוי של כעס, לדוגמא: אני כל כך כועס על יקירי שעזב אותי, שהותיר אתי ושעלי לחיות שנים בלעדיו. אך במקום להפנות את הכעס כלפיו או כלפי אנשים אחרים (זה גם ביטוי של כעס), אני מפנה את הכעס אלי (למה לא טיפלתי מספיק טוב, למה לא שמרתי על מעקב רפואי, למה לא הלכתי לחוות דעת שנייה ).
העיבוד הרגשי חשוב ונשמע שאת בעיצומו של תהליך, גם אם הוא קשה. מקווה שיש לך תמיכה ושאת משתפת.
שלך,
ענבר

 

[עדיהר1]

ענבר היקרה - על הכעס שמתגלגל בהאשמה-עצמית

תודה רבה מאוד על התרומה של הידע שלך וכמובן על האמפתיה.
( אני עדיין נאבקת בפרסומת שמצד שמאל על שטח הכתיבה, לא מוצאת
את האיקס שלה ולא שום מפלט ממנה. טוב, זה מממן את המרחב הזה שלנו...)
מאוד מעניין מה שאת מסבירה על ההתגלגלות של כעס בהאשמה-עצמית.
וגם מעניין שאת כותבת על טריגר שמביא למחשבות על הרגע האחרון.
באמת אני מזהה טריגר, ולמרבה המשונות הטריגר הוא אותן הרצאות
מוקלטות על הרפורמציה.
אגב, חלק גדול מהתזות של מרטין לותר, שמתוכן התחיל הקרע בכנסייה המערבית,
עסק ב"תשובה" (תשובה מן החטא, חרטה, "REPENTING"), ובתפיסה של לותר
שהתשובה מן החטא, החרטה, חייבת להעשות במשך כל החיים. זה עניין של חיים
שלמים, של כל יום ויום. כך שבלותרניות לא רק שאין וידוי ומחילה, אלא כל הזמן, כל הזמן,
יש להיות מודעים לחטא ולשוב ממנו, להתחרט.
זאת אומרת, האדם הפרוטסטנטי כל הזמן חי בצל החטא שלו עצמו, כל הזמן אשם,
כל הזמן מכה על חטא.
אני משערת שהדים של הרעיון הזה התגלגלו דרך התרבות המערבית גם אל התודעה שלי.

 

[ענבר לבקוביץ]

מחשבות על אשמה וסליחה

עדיהר1 יקרה,
תודה על דבריך החמים.
איננה בקיאה בתזות של של מרטין לותר, אני מניחה כי את מתכוונת לעיקרון החסד הגורס כי לאדם אין יכולת להשפיע על גורלו.
הכנסיה הפרוטסטנטית היא חלק קטן מהנצרות. ככלל, בנצרות, סליחה היא מצווה בסיסית ואדם מאמין צריך לקיים את טקסי הוידוי או להתפלל בשביל לזכות בה. ביהדות, אנו מקבלים מחילה מאלוהים על חטאים שחטאנו כלפיו (ימי תשובה), באיסלם, אללה הוא מקור הסליחה (וזה אחד משמותיו) ובבודהיזם חמלה היא ערך חשוב (יחד עם נדיבות, שמחה..)
אני מאד מכבדת אמונה אישית, אבל מרחיבה את הדיאלוג מעבר לנושא הדתי גרידא.

קשה מאד להתפייס ולבקש סליחה כאשר אין ממי לבקש סליחה וכאשר מרגישים אשמים (כי לא נפרדנו, לא ביקרנו מספיק, לא אמרנו שאנחנו אוהבים..).
כאשר אדם יקר לנו נפטר, זה הזמן לסלוח לעצמינו, גם על ההחמצות שלנו וגם על כך שאיננו מושלמים.
עולם ללא סליחה הוא עולם נוקשה, ביקורתי ומנוכר. אנחנו צריכים לנסות למחול למען עצמינו.
זה כמובן תהליך שדורש הבנה של הכעס, האשמה ובשלות רגשית.
תחושת חטא וחרטה עמוקה לא חייבים לרדוף אותנו כל חיינו.
באהבה,
ענבר

 

[mykal]

wow! זרקת אותי

אחורה 30 שנה, לרגע משמעותי כ"כ,
שלא העזתי לדבר אותו עד עכשיו.
זה קרה 5 ימים לפני שאמא נפטרה,
כבר היתה מחוסרת הכרה 5 שבועות.
היא שכבה בטיפול נמרץ נוירוכירורגי, והיה מותר להכנס רק שעה ביום,
התחלקנו בו כולנו, לכן הייתי על ידה אולי 10 דקות.
יום קר מאוד גשום וסוער, וראינו זאת מהחלון ליד מיטתה,
אני מחזיקה את היד הנפוחה (משכיבה)שלה ואומרת--אמא תראי איזה ברד אולי ירד שלג,
את זוכרת שבשנה שנולדתי ירד שלג בארץ?
היא פקחה עינים (אמנם חלולות) ולחצה את היד שלי.
אולי דקה, אבל מיד הכל חזר לקדמותו.
אני בטוחה שהא שמעה אותי---לא סיפרתי כי פחדתי שיאמרו ש'השתגעתי'.או סתם לא יאמינו.

אז הנה העזתי כאן וסיפרתי--ומבטיחה לעצמי--לא לדבר על זה עם אף אחד.

 

[ענבר לבקוביץ]

זה מרגש ומצמרר

אני מאמינה שהיא שמעה ובטוחה שלא השתגעת.
תודה שאת חולקת איתנו רגעים מיוחדים כאלו

 

[אשבל1]

מרגש,

אני בטוחה שאת יכולה לשתף את הקרובים, מדהים לשמוע, מרגש ומשמח ששיתפת אותנו

 

[YגלגלוןY]

מרגש

חווינו גם מקרה דומה, שבתוך כל ההזהיות שלה ביקשנו שתפתח עיניים שתראה שאנחנו איתה בבית, והיא פתחה עיניים גדולות, כאילו זה היה מאמץ אדיר, וסגרה...
אנחנו היינו צמודים אליה 24 שעות במשך ימים רבים וארוכים, ולא התחלפנו וזה היה מתיש נפשית...
ענבר - את עושה עבודת קודש! חבל שאין מספיק מודעות לכךבחברה שלנו...

 

[ענבר לבקוביץ]

תודה, זו זכות מיוחדת ושליחות עבורי