שלום לכולן!
- פותח הנושא kat the bat
- פורסם בתאריך
ענבר לבקוביץ
New member
שלום לך
אני קוראת את מכתבך וחשה את עוצמות הכאב והגעגועים. עברת דרך קשה ומטלטלת עם אמא, לצד ימים טובים ונעימים יותר. כמה קשה לראות את ההורה החזק, האהוב, עמוד התווך של חייך, סובל ומדרדר.
עבר זמן קצר מאד מאז שאמא נפטרה, אני משערת כי בזמן המחלה היית שקועה בטיפול באמך, ורק כעת את מאפשרת לעצמך להתאבל על השנים הקשות, והחוויות, הרגשות והזכרונות צפים, בצד ההתמודדות עם כאב האובדן הנוראי. זהו תהלך טבעי ונורמטיבי ולכל אחד יש את קצת ההתמודדות האישי שלו.
בני המשפחה והקרובים אליך, כמובן רוצים בטובתך, אך לעיתים קיימת דאגה בקרב הסביבה "כמה זמן היא תישאר ככה?!". אבל הוא לא מצב קבוע, זהו תהליך דינמי, אנשים ממשיכים לחיות עם כאב, קשיים וגעגועים, אך העוצמות משתנות לאורך הזמן. ניתן לדמות את תהליך האבל לגלים- עם עליות וירידות, יש תקופות טובות יותר ויש תקופות קשות.
האובדן של אמא יוצר חסר גדול, חלל שנפער וכל דבר מזכיר אותה וכואב מאד- מאכלים, מקומות, אנשים, חגים, כי הכל טרי והכל גורם להצפה רגשית. זה מתמתן עם הזמן, כי לומדים מה גורם להצפה ואיך להתמודד איתה.
אני שמחה לקרוא שבן זוגך תומך בך כל כך. זה מאד חשוב ומחזק שהוא מבין שאת זקוקה כעת לזמן ומרחב.
לרשותך,
ענבר
אני קוראת את מכתבך וחשה את עוצמות הכאב והגעגועים. עברת דרך קשה ומטלטלת עם אמא, לצד ימים טובים ונעימים יותר. כמה קשה לראות את ההורה החזק, האהוב, עמוד התווך של חייך, סובל ומדרדר.
עבר זמן קצר מאד מאז שאמא נפטרה, אני משערת כי בזמן המחלה היית שקועה בטיפול באמך, ורק כעת את מאפשרת לעצמך להתאבל על השנים הקשות, והחוויות, הרגשות והזכרונות צפים, בצד ההתמודדות עם כאב האובדן הנוראי. זהו תהלך טבעי ונורמטיבי ולכל אחד יש את קצת ההתמודדות האישי שלו.
בני המשפחה והקרובים אליך, כמובן רוצים בטובתך, אך לעיתים קיימת דאגה בקרב הסביבה "כמה זמן היא תישאר ככה?!". אבל הוא לא מצב קבוע, זהו תהליך דינמי, אנשים ממשיכים לחיות עם כאב, קשיים וגעגועים, אך העוצמות משתנות לאורך הזמן. ניתן לדמות את תהליך האבל לגלים- עם עליות וירידות, יש תקופות טובות יותר ויש תקופות קשות.
האובדן של אמא יוצר חסר גדול, חלל שנפער וכל דבר מזכיר אותה וכואב מאד- מאכלים, מקומות, אנשים, חגים, כי הכל טרי והכל גורם להצפה רגשית. זה מתמתן עם הזמן, כי לומדים מה גורם להצפה ואיך להתמודד איתה.
אני שמחה לקרוא שבן זוגך תומך בך כל כך. זה מאד חשוב ומחזק שהוא מבין שאת זקוקה כעת לזמן ומרחב.
לרשותך,
ענבר
kat the bat
New member
סליחה על התגובה המאוחרת...
כמו שלקח לי זמן להגיע ולכתוב פה, הוצפתי קצת בעקבות הכתיבה והתגובות החמות שקיבלתי.
כל פעולת זיכרון, דיבור, מחשבה - קשה ומכאיבה, ולוקח לי המון זמן לעבד כל שלב ושלב. מקווה שאני מצליחה להבהיר את עצמי.
דבריך קלעו בדיוק לסיטואציה. די הופתעתי אפילו, כי כשחזרתי וקראתי את הדברים שכתבתי הרגשתי שהדברים יצאו בצורה מאוד טכנית וקרה, וזה הכי רחוק מהאמת.
אכן הכאב והגעגועים לא מרפים. הדרך הייתה מאוד קשה ודרשה תעצומות נפש מול אמי, מול המשפחה ומול הילדים שאהבו אותה כל כך והיו קשורים אליה מאוד.
מצד אחד - הזמן הזה מאפשר לחזור ולהסתכל על השנים הקשות האלו, אך מעלה במקביל המון סימני שאלה ותהיות - האם אפשר היה להגיע לתוצאה אחרת? האם הבחירות לאורך הדרך היו נכונות? האם פספסנו משהו ושילמנו על כך ביוקר?
המחשבות על כך לא עוזבות אותי, אך במקביל עוד לא ממש עיכלתי את אי-היותה. המחשבה הזו עדיין לא נתפסת בעיניי.
במשפחה - דווקא אחיי ואבי לא כל כך יודעים מה עובר עליי, ונראה כי הצליחו לחזור לשגרה מהר יותר (לא בלי כאב, חלילה). חלק נמצאים רחוק פיזית, חלק פשוט רחוקים או מורחקים.
גם כלפיהם יש לי רגשות טעונים - על ההתנהלות בשנים האחרונות ובכלל.
משפחתו של בעלי מאוד קרובה אלינו והם מאוד מבינים, אך גם מודאגים - ולמרות אהבתי הרבה אליהם, קשה לי להסביר את מה שמתחולל אצלי.
אני סובלת מבעיות בריאות מסוימות - לא מסכנות חיים אך פוגעות באיכות החיים, שהטיפול בהן נדחה במהלך השנים הללו, ונראה היה שכולם ציפו שאחרי שאתפנה מהטיפול הצמוד באמי, יתפנה לי זמן "לטפל בעצמי".
בפועל, אני נמצאת כרגע בנקודת שפל קיצונית מבחינת מוטיבציה לעשות כל דבר שהוא לא חובה (ראי הערתי על אמא-רובוט, למשל), כך שלא רק שאין שיפור, אלא יש החמרה - וסביבתי שמה לב, ולכן ההתמקדות היא בכך.
שוב, ברור לי כי הכוונות טובות והדאגה כנה ונובעת מאהבה, וברור לי גם הצורך לדאוג לבריאותי - אבל זה מעל לכוחותיי כרגע.
תודה על דבריך. גם אם לא נראה כך, בגלל הזמן שעבר - עזר לי לקרוא את תגובתך, כי הרגשתי שאת מבינה מה עובר עליי.
כמו שלקח לי זמן להגיע ולכתוב פה, הוצפתי קצת בעקבות הכתיבה והתגובות החמות שקיבלתי.
כל פעולת זיכרון, דיבור, מחשבה - קשה ומכאיבה, ולוקח לי המון זמן לעבד כל שלב ושלב. מקווה שאני מצליחה להבהיר את עצמי.
דבריך קלעו בדיוק לסיטואציה. די הופתעתי אפילו, כי כשחזרתי וקראתי את הדברים שכתבתי הרגשתי שהדברים יצאו בצורה מאוד טכנית וקרה, וזה הכי רחוק מהאמת.
אכן הכאב והגעגועים לא מרפים. הדרך הייתה מאוד קשה ודרשה תעצומות נפש מול אמי, מול המשפחה ומול הילדים שאהבו אותה כל כך והיו קשורים אליה מאוד.
מצד אחד - הזמן הזה מאפשר לחזור ולהסתכל על השנים הקשות האלו, אך מעלה במקביל המון סימני שאלה ותהיות - האם אפשר היה להגיע לתוצאה אחרת? האם הבחירות לאורך הדרך היו נכונות? האם פספסנו משהו ושילמנו על כך ביוקר?
המחשבות על כך לא עוזבות אותי, אך במקביל עוד לא ממש עיכלתי את אי-היותה. המחשבה הזו עדיין לא נתפסת בעיניי.
במשפחה - דווקא אחיי ואבי לא כל כך יודעים מה עובר עליי, ונראה כי הצליחו לחזור לשגרה מהר יותר (לא בלי כאב, חלילה). חלק נמצאים רחוק פיזית, חלק פשוט רחוקים או מורחקים.
גם כלפיהם יש לי רגשות טעונים - על ההתנהלות בשנים האחרונות ובכלל.
משפחתו של בעלי מאוד קרובה אלינו והם מאוד מבינים, אך גם מודאגים - ולמרות אהבתי הרבה אליהם, קשה לי להסביר את מה שמתחולל אצלי.
אני סובלת מבעיות בריאות מסוימות - לא מסכנות חיים אך פוגעות באיכות החיים, שהטיפול בהן נדחה במהלך השנים הללו, ונראה היה שכולם ציפו שאחרי שאתפנה מהטיפול הצמוד באמי, יתפנה לי זמן "לטפל בעצמי".
בפועל, אני נמצאת כרגע בנקודת שפל קיצונית מבחינת מוטיבציה לעשות כל דבר שהוא לא חובה (ראי הערתי על אמא-רובוט, למשל), כך שלא רק שאין שיפור, אלא יש החמרה - וסביבתי שמה לב, ולכן ההתמקדות היא בכך.
שוב, ברור לי כי הכוונות טובות והדאגה כנה ונובעת מאהבה, וברור לי גם הצורך לדאוג לבריאותי - אבל זה מעל לכוחותיי כרגע.
תודה על דבריך. גם אם לא נראה כך, בגלל הזמן שעבר - עזר לי לקרוא את תגובתך, כי הרגשתי שאת מבינה מה עובר עליי.
ענבר לבקוביץ
New member
שלום יקירה
ההצפה וההסתגרות ברורים ומוכרים לי, וזה בסדר שלקח לך זמן להגיב (או בכלל לא, זה גם בסדר).
כיתומה מאב, אני מסכימה איתך שהכאב והגעגועים אינם מרפים. אולי ממרחק הזמן אוכל לומר לך שזה משנה צורה וגוון (מבחינת אינטנסיביות ועוצמה).
יש הרבה שאלות ותהיות במהלך האבל (על ההתמודדות, משמעות החיים, הקיום, הבדידות וכדומה). מתחת לתהיות שאת מעלה, אולי מסתתר גם כעס, על אמא שהשאירה לבד, על עצמך, על המשפחה הקרובה. לפעמים בגלל שקשה לכעוס על האדם שאיבדנו והותיר אותנו בלעדיו, אנחנו כועסים על דברים אחרים (על הרופאים, על עצמינו).
את צודקת שעדין מאד קשה לעכל ולהבין מה קרה, כפי שכתבתי לך פעם שעברה, הכל מאד טרי.
תנסי אולי לשחרר קצת את הדרישות והציפיות של כולם סביבך ולהיות הרבה יותר אנושית כלפי עצמך.
עברת חוויה קשה ושנים מורכבות, מגיע לך את הזמן להתמודד בדרך שלך, במרחב שמתאים לך.
את יכולה גם לשקול פניה לאיש מקצוע, לא בגלל שאת עוברת משהו יוצא דופן או שההתמודדות שלך קיצונית. אלא בשביל לקבל תמיכה, הכלה והתבוננות משותפת על מה שעברת וחשיבה על ההתמודדות בהמשך.
מכל הלב,
ענבר
ההצפה וההסתגרות ברורים ומוכרים לי, וזה בסדר שלקח לך זמן להגיב (או בכלל לא, זה גם בסדר).
כיתומה מאב, אני מסכימה איתך שהכאב והגעגועים אינם מרפים. אולי ממרחק הזמן אוכל לומר לך שזה משנה צורה וגוון (מבחינת אינטנסיביות ועוצמה).
יש הרבה שאלות ותהיות במהלך האבל (על ההתמודדות, משמעות החיים, הקיום, הבדידות וכדומה). מתחת לתהיות שאת מעלה, אולי מסתתר גם כעס, על אמא שהשאירה לבד, על עצמך, על המשפחה הקרובה. לפעמים בגלל שקשה לכעוס על האדם שאיבדנו והותיר אותנו בלעדיו, אנחנו כועסים על דברים אחרים (על הרופאים, על עצמינו).
את צודקת שעדין מאד קשה לעכל ולהבין מה קרה, כפי שכתבתי לך פעם שעברה, הכל מאד טרי.
תנסי אולי לשחרר קצת את הדרישות והציפיות של כולם סביבך ולהיות הרבה יותר אנושית כלפי עצמך.
עברת חוויה קשה ושנים מורכבות, מגיע לך את הזמן להתמודד בדרך שלך, במרחב שמתאים לך.
את יכולה גם לשקול פניה לאיש מקצוע, לא בגלל שאת עוברת משהו יוצא דופן או שההתמודדות שלך קיצונית. אלא בשביל לקבל תמיכה, הכלה והתבוננות משותפת על מה שעברת וחשיבה על ההתמודדות בהמשך.
מכל הלב,
ענבר
kat the bat
New member
תודה תודה
שוב לקח לי קצת זמן לעכל את התגובות - אני גם רוצה להקדיש תשומת לב לתגובה ראויה ולא לענות במהירות...
האמת היא שכבר יש שינוי מבחינתי, אבל אני מרגישה שזה שינוי על פני השטח - כלומר, הכוח של השגרה וטרדות היום יום (ויש כאלו, מה לעשות...) כאילו דוחק את המחשבות הצידה, אבל דווקא בגלל זה הרגעים היומיומיים של הזיכרון, הכאב והגעגועים הופכים לרגעים מטלטלים, ומלאי רגשי אשמה על התחושה שהשגרה "מנצחת" את האובדן.
אין בי שום כעס על אמא שהשאירה אותי לבד - יש בי כעס על עצמי - שאולי לא עשיתי מספיק, שאולי היא לא ידעה כמה אני אוהבת אותה. יש בי כעס על חוסר ההוגנות הזו, שדווקא היא נלקחה ממני. על הסבל שעברה, ועד כמה שזה לא הגיע לה. יש בי הרבה תסכול על חוסר הידיעה שלעולם לא תיפתר - האם עשינו/עשיתי כל מה שהיה ניתן? האם אפשר היה אחרת? האם הסיום היה יכול להשתנות, להידחות?
לגבי איש מקצוע - אני לא פוסלת בהמשך, אבל כרגע אני בקושי מצליחה להתמודד עם לכתוב את מה שאני מרגישה ועוברת, לא רואה את עצמי מדברת על הדברים האלו בקול רם מבלי להתפרק.
תודה רבה לך על תשומת הלב ועל השקעת הזמן והעניין.
אני מאוד מעריכה זאת.
שוב לקח לי קצת זמן לעכל את התגובות - אני גם רוצה להקדיש תשומת לב לתגובה ראויה ולא לענות במהירות...
האמת היא שכבר יש שינוי מבחינתי, אבל אני מרגישה שזה שינוי על פני השטח - כלומר, הכוח של השגרה וטרדות היום יום (ויש כאלו, מה לעשות...) כאילו דוחק את המחשבות הצידה, אבל דווקא בגלל זה הרגעים היומיומיים של הזיכרון, הכאב והגעגועים הופכים לרגעים מטלטלים, ומלאי רגשי אשמה על התחושה שהשגרה "מנצחת" את האובדן.
אין בי שום כעס על אמא שהשאירה אותי לבד - יש בי כעס על עצמי - שאולי לא עשיתי מספיק, שאולי היא לא ידעה כמה אני אוהבת אותה. יש בי כעס על חוסר ההוגנות הזו, שדווקא היא נלקחה ממני. על הסבל שעברה, ועד כמה שזה לא הגיע לה. יש בי הרבה תסכול על חוסר הידיעה שלעולם לא תיפתר - האם עשינו/עשיתי כל מה שהיה ניתן? האם אפשר היה אחרת? האם הסיום היה יכול להשתנות, להידחות?
לגבי איש מקצוע - אני לא פוסלת בהמשך, אבל כרגע אני בקושי מצליחה להתמודד עם לכתוב את מה שאני מרגישה ועוברת, לא רואה את עצמי מדברת על הדברים האלו בקול רם מבלי להתפרק.
תודה רבה לך על תשומת הלב ועל השקעת הזמן והעניין.
אני מאוד מעריכה זאת.
KAT THE BAT היקרה
לא כתבת ארוך, אלא להיפך, יש הרגשה של תמציתיות, שיש לך הרבה מחשבות
ורגשות מאוד מנוסחים והבאת חלק מהם, במהירות.
אני כל כך מצטערת על אמך הצעירה, על הסבל שלה לאורך שנים, על השנה האחרונה
לפני מותה.
ברור מאוד שזה שהייתן ביחד באופן ממש יומיומי זאת היתה משמעות כבירה
בשבילה, טעם גדול לחייה. ממה שכתבת עולה שהיחסים ביניכן היו יותר מטובים,
וזה פרס גדול, פרס-חיים לאמך. אולי היא זכתה בכך בגלל מקרה, רולטת-גורל רולטת-התאמת-המזג, שהביאה
אליה בת שטוב להיות איתה ועם ילדיה. אולי היא זכתה בכך בגלל האישיות שלה, שרוצים
להיות לידה ולשתף אותה בחיים.
למה את אומרת שלזמן אין משמעות והוא רק פרט טכני בעיניך?
את מאוד מאוד מתאבלת. את מתארת את ה"רובוטיות" הידועה, ועוד דברים
מוכרים. טוב שמצאת את הפורום. אני מקווה שתכתבי כאן.
איזה נכס זה - אותה "שיחת פרידה" שבכל זאת הצלחתן לשוחח.
אני לא יודעת מה עושים עם כל הדברים שלא אמרנו לאמא. אני
מרשה לעצמי לומר "אנחנו", אני משוכנעת שהדברים שנותרו לא-אמורים נמצאים
בחובה של כל אחת מאיתנו.
אני מתקוממת מאוד כנגד הרעיון שצריך "לפתור את הכאב והסבל". לדעתי אין
"פתרון" לכאב ולסבל. זאת בכלל לא המילה המתאימה. ייתכן שהמילה המתאימה
היא "לשכך". משככים כאב כשהוא בלתי נסבל, כדי שהחולה יוכל לעבור את
תקופת מחלתו בלי נזקים נוספים, שהם נזקי הכאב. אני מקווה שאת דואגת לעצמך לשינה, לפחות,
גם אם את לא יכולה לדאוג לערות. כלומר, יש תרופות שמשרות שינה, אבל אין תרופות
שמשרות עירות ומוציאות מהשינה.
"לקבל את האובדן ולחזור לשגרה" - נראה לי סיסמא ריקה וחסרת התחשבות בבת שאיבדה את אמא שלה
למחלת הסרטן, רק לפני חמישה חודשים, כשאמא היתה בת 68, אחרי שנה של מחלה מדרדרת עד כדי תלות בזולת.
לא רק המוות הוא בלתי מתקבל על הדעת, אלא גם התקופה של מחלת אמך היא קושי שפעפע לתוכך והתיישב בך,
ואי אפשר להסירו ולהרחיקו על ידי משפט כזה או אחר.
שלך,
משתתפת בכעס ובהתמרדות
עדיה
לא כתבת ארוך, אלא להיפך, יש הרגשה של תמציתיות, שיש לך הרבה מחשבות
ורגשות מאוד מנוסחים והבאת חלק מהם, במהירות.
אני כל כך מצטערת על אמך הצעירה, על הסבל שלה לאורך שנים, על השנה האחרונה
לפני מותה.
ברור מאוד שזה שהייתן ביחד באופן ממש יומיומי זאת היתה משמעות כבירה
בשבילה, טעם גדול לחייה. ממה שכתבת עולה שהיחסים ביניכן היו יותר מטובים,
וזה פרס גדול, פרס-חיים לאמך. אולי היא זכתה בכך בגלל מקרה, רולטת-גורל רולטת-התאמת-המזג, שהביאה
אליה בת שטוב להיות איתה ועם ילדיה. אולי היא זכתה בכך בגלל האישיות שלה, שרוצים
להיות לידה ולשתף אותה בחיים.
למה את אומרת שלזמן אין משמעות והוא רק פרט טכני בעיניך?
את מאוד מאוד מתאבלת. את מתארת את ה"רובוטיות" הידועה, ועוד דברים
מוכרים. טוב שמצאת את הפורום. אני מקווה שתכתבי כאן.
איזה נכס זה - אותה "שיחת פרידה" שבכל זאת הצלחתן לשוחח.
אני לא יודעת מה עושים עם כל הדברים שלא אמרנו לאמא. אני
מרשה לעצמי לומר "אנחנו", אני משוכנעת שהדברים שנותרו לא-אמורים נמצאים
בחובה של כל אחת מאיתנו.
אני מתקוממת מאוד כנגד הרעיון שצריך "לפתור את הכאב והסבל". לדעתי אין
"פתרון" לכאב ולסבל. זאת בכלל לא המילה המתאימה. ייתכן שהמילה המתאימה
היא "לשכך". משככים כאב כשהוא בלתי נסבל, כדי שהחולה יוכל לעבור את
תקופת מחלתו בלי נזקים נוספים, שהם נזקי הכאב. אני מקווה שאת דואגת לעצמך לשינה, לפחות,
גם אם את לא יכולה לדאוג לערות. כלומר, יש תרופות שמשרות שינה, אבל אין תרופות
שמשרות עירות ומוציאות מהשינה.
"לקבל את האובדן ולחזור לשגרה" - נראה לי סיסמא ריקה וחסרת התחשבות בבת שאיבדה את אמא שלה
למחלת הסרטן, רק לפני חמישה חודשים, כשאמא היתה בת 68, אחרי שנה של מחלה מדרדרת עד כדי תלות בזולת.
לא רק המוות הוא בלתי מתקבל על הדעת, אלא גם התקופה של מחלת אמך היא קושי שפעפע לתוכך והתיישב בך,
ואי אפשר להסירו ולהרחיקו על ידי משפט כזה או אחר.
שלך,
משתתפת בכעס ובהתמרדות
עדיה
kat the bat
New member
עדיה היקרה, גם לך סליחה על התגובה המאוחרת...
תודה על התגובה החמה, האוהדת והמפורטת (ראי את ההסבר שלי לגבי התגובה המאוחרת בתשובה לענבר).
ברור שיכולתי לכתוב מגילות על אמי ועל מערכת היחסים בינינו, אך גם כך הייתה התלבטות עצומה אצלי האם זה המקום לשפוך בו את לבי.
אחרי שקראתי פה תקופה מסוימת והזדהיתי עם מרבית הכותבות, השתחרר אצלי המחסום הראשוני.
הקשר בינינו באמת היה מיוחד ועוצמתי. רוב חבריי ומכריי לא הצליחו להבין איך אנחנו מצליחות להיות זמן כל כך רב ביחד בלי להשתגע... אבל מצד שני, כולם היו בני בית בבית הוריי והכירו את החום והאהבה שלה.
אני אכן רואה בקשר בינינו פרס לחיים - לכל הצדדים המעורבים, אבל דווקא בגלל זה הכל כל כך קשה עכשיו. התהום שנפערה נראית בלתי ניתנת לגישור... אי-היותה מורגש בכל יום, בכל מצב.
אמרתי שלזמן אין משמעות בעיניי והוא רק פרט טכני, והתכוונתי לכך שאני אפילו לא יכולה להגיד בשליפה מהירה כמה זמן עבר מאז שנפטרה, אני צריכה לעצור ולחשוב - כיוון שזה בלתי נתפס. בפועל, יום עובר אחרי יום והזמן מצטבר לחודשים,
אבל מבחינתי כל יום עומד בפני עצמו - והעובדה שכבר עברו חודשים היא פרט טכני, כי אני לא מרגישה שעברו חודשים.
אותה "שיחת פרידה", לא ממש הייתה שיחה שכזו. אמי נהגה לומר בשלבים שונים של הטיפולים, שהיא לא רוצה להיות נטל, ושתעדיף לא לחיות על פני להיות מחוברת למכשירים.
באותה שיחה היא העלתה את זה שוב, רק שהפעם לדבריה הייתה פתאום רלבנטיות. השיחה הקצרה הסתיימה בבכי של שתינו ובכך שלי לא היה יותר מדי מה לומר ובטוח שלא להבטיח.
לא אמרתי לאימא שלי המון המון דברים שהייתי רוצה. ההתדרדרות הקוגניטיבית שלה הייתה מהירה וחדה - כך שאני לא יודעת מה מבין הדברים שנאמרו בחודשים שלאחר מכן - הובן או נקלט.
זה לא עניין של ספק ערטילאי או חשש מדומה, כיוון שהיו פעמים רבות שבכלל לא זיהתה אותי, וגם כשהיו רגעי צלילות - נראה היה שהיא מעין מאלצת את עצמה -
מעין תחושה שהיא מבינה שמולה יושב מישהו קרוב ואוהב, ולכן היא צריכה "לשתף פעולה". קשה לי לתאר כמה התחושה הזו נוראית...
מסכימה עם הרעיון שאין פתרון, גם שיכוך הכאב הוא כרגע בעיקר תוצר של שגרת החיים העמוסה עם גידול שלושה ילדים פעילים, זוגיות, עבודה וניהול בית.
אחרי תקופה שלא הצלחתי לישון, כעת אני מצליחה לישון כי זה הפך למפלט, וכי התשישות מהיום יום מנצחת. קשה לי יותר בסופי שבוע, אבל בשביל זה יש את האינטרנט...
תודה על ההבנה ביחס לססמאות החלולות - גם אני מרגישה כך, ולכן אני קצת מתבודדת במקומות שמתאפשר לי - זה עדיף על פני להתמודד עם ניסיונות של הסביבה לתת תמיכה (עד כמה שיהיו כנים).
הילדים כן משלמים פה קצת מחיר, כי הייתי אמא מאוד מעורבת ופעילה - ועכשיו אני ממש לא.
בסך הכל הם מבינים מאיפה זה בא והם יודעים ש"אמא עצובה", אם כי מדי פעם יוצא מרמור שצובט לי בלב
(הבן האמצעי אמר לי לא מזמן: "את כל הזמן עובדת על המחשב או ישנה", וזה עוד כשאני כן עושה מאמצי-על לבלות זמן איתם, למרות הקושי).
שוב, המון המון תודה על התגובה. אני מעריכה את זה מאוד.
תודה על התגובה החמה, האוהדת והמפורטת (ראי את ההסבר שלי לגבי התגובה המאוחרת בתשובה לענבר).
ברור שיכולתי לכתוב מגילות על אמי ועל מערכת היחסים בינינו, אך גם כך הייתה התלבטות עצומה אצלי האם זה המקום לשפוך בו את לבי.
אחרי שקראתי פה תקופה מסוימת והזדהיתי עם מרבית הכותבות, השתחרר אצלי המחסום הראשוני.
הקשר בינינו באמת היה מיוחד ועוצמתי. רוב חבריי ומכריי לא הצליחו להבין איך אנחנו מצליחות להיות זמן כל כך רב ביחד בלי להשתגע... אבל מצד שני, כולם היו בני בית בבית הוריי והכירו את החום והאהבה שלה.
אני אכן רואה בקשר בינינו פרס לחיים - לכל הצדדים המעורבים, אבל דווקא בגלל זה הכל כל כך קשה עכשיו. התהום שנפערה נראית בלתי ניתנת לגישור... אי-היותה מורגש בכל יום, בכל מצב.
אמרתי שלזמן אין משמעות בעיניי והוא רק פרט טכני, והתכוונתי לכך שאני אפילו לא יכולה להגיד בשליפה מהירה כמה זמן עבר מאז שנפטרה, אני צריכה לעצור ולחשוב - כיוון שזה בלתי נתפס. בפועל, יום עובר אחרי יום והזמן מצטבר לחודשים,
אבל מבחינתי כל יום עומד בפני עצמו - והעובדה שכבר עברו חודשים היא פרט טכני, כי אני לא מרגישה שעברו חודשים.
אותה "שיחת פרידה", לא ממש הייתה שיחה שכזו. אמי נהגה לומר בשלבים שונים של הטיפולים, שהיא לא רוצה להיות נטל, ושתעדיף לא לחיות על פני להיות מחוברת למכשירים.
באותה שיחה היא העלתה את זה שוב, רק שהפעם לדבריה הייתה פתאום רלבנטיות. השיחה הקצרה הסתיימה בבכי של שתינו ובכך שלי לא היה יותר מדי מה לומר ובטוח שלא להבטיח.
לא אמרתי לאימא שלי המון המון דברים שהייתי רוצה. ההתדרדרות הקוגניטיבית שלה הייתה מהירה וחדה - כך שאני לא יודעת מה מבין הדברים שנאמרו בחודשים שלאחר מכן - הובן או נקלט.
זה לא עניין של ספק ערטילאי או חשש מדומה, כיוון שהיו פעמים רבות שבכלל לא זיהתה אותי, וגם כשהיו רגעי צלילות - נראה היה שהיא מעין מאלצת את עצמה -
מעין תחושה שהיא מבינה שמולה יושב מישהו קרוב ואוהב, ולכן היא צריכה "לשתף פעולה". קשה לי לתאר כמה התחושה הזו נוראית...
מסכימה עם הרעיון שאין פתרון, גם שיכוך הכאב הוא כרגע בעיקר תוצר של שגרת החיים העמוסה עם גידול שלושה ילדים פעילים, זוגיות, עבודה וניהול בית.
אחרי תקופה שלא הצלחתי לישון, כעת אני מצליחה לישון כי זה הפך למפלט, וכי התשישות מהיום יום מנצחת. קשה לי יותר בסופי שבוע, אבל בשביל זה יש את האינטרנט...
תודה על ההבנה ביחס לססמאות החלולות - גם אני מרגישה כך, ולכן אני קצת מתבודדת במקומות שמתאפשר לי - זה עדיף על פני להתמודד עם ניסיונות של הסביבה לתת תמיכה (עד כמה שיהיו כנים).
הילדים כן משלמים פה קצת מחיר, כי הייתי אמא מאוד מעורבת ופעילה - ועכשיו אני ממש לא.
בסך הכל הם מבינים מאיפה זה בא והם יודעים ש"אמא עצובה", אם כי מדי פעם יוצא מרמור שצובט לי בלב
(הבן האמצעי אמר לי לא מזמן: "את כל הזמן עובדת על המחשב או ישנה", וזה עוד כשאני כן עושה מאמצי-על לבלות זמן איתם, למרות הקושי).
שוב, המון המון תודה על התגובה. אני מעריכה את זה מאוד.
KAT THE BAT
תודה לך על השיתוף התיאור של השיחה עם אמך, והחודשים האחרונים שלה בלי שהכירה אותך.
המון צער - גם על הסבל והפרידה בתוך ערפול, ועכשיו ההעדרות בעצמה, כאילו הכובד של הצער
מושך אותך למיטה, בימים אלה. המחשב הוא באמת פלא מועיל, כך הרגשתי וכך אני מרגישה
גם עכשיו, ברגעים קשים.
תודה לך על השיתוף התיאור של השיחה עם אמך, והחודשים האחרונים שלה בלי שהכירה אותך.
המון צער - גם על הסבל והפרידה בתוך ערפול, ועכשיו ההעדרות בעצמה, כאילו הכובד של הצער
מושך אותך למיטה, בימים אלה. המחשב הוא באמת פלא מועיל, כך הרגשתי וכך אני מרגישה
גם עכשיו, ברגעים קשים.
kat the bat
New member
המקום מאפשר...
הפורום הזה, שקיבל אותי ואחרות בחום רב, התגובות האוהדות והמחבקות - מאפשרות לי לשתף, גם בדברים שלא יצאו במקומות אחרים.
תודה לך ולכולן על כך!
הפורום הזה, שקיבל אותי ואחרות בחום רב, התגובות האוהדות והמחבקות - מאפשרות לי לשתף, גם בדברים שלא יצאו במקומות אחרים.
תודה לך ולכולן על כך!
kat the bat
New member
כמו שכתבתי לעדיה - המקום הוא שמאפשר, והפורום התגלה עבורי כמקום שבו אני יכולה גם לקרוא ולהרגיש שותפות גורל, וגם לכתוב ולשתף.
שיגרת היומיום שלנו כשאמי הייתה בחיים, עוד כשהייתה במצב מתפקד ופעיל, הייתה מאוד משפחתית ונעימה.
את שלושת ילדנו גידלנו בבית עד סביבות גיל 3 - כך שעד שנה שעברה, הייתי לוקחת את הגדולים לגן/בית ספר, את בעלי לעבודה וחוזרת עם בתי הקטנה הביתה או אל הוריי.
אם היינו נפגשים עם אמי, או שהיינו יוצאות לסידורים יחד ומדי פעם לבתי קפה, או שהיינו נמצאות בבית - מבשלות צהריים, משחקות עם הקטנה, אני הייתי עובדת מהבית.
בצהריים הייתי אוספת את הגדולים וחוזרת אל הוריי או שאמי הייתה מגיעה אלינו לצהריים ולבילוי עם הנכדים.
גם כשהיינו נפגשים עם חברים שלנו או של הילדים, הרבה פעמים נפגשנו אצל הוריי - כיוון שזה בפירוש היה ביתנו השני, וכולם הכירו את המשפחה והיו חלק ממנה.
אמי הייתה סבתא נפלאה - השקיעה המון זמן, תשומת לב ואהבה בילדים - עזרה להם בשיעורים, שיחקה איתם, יצרה איתם, דיברה איתם שיחות מקסימות והייתה מאוד נוכחת ובעלת השפעה גדולה בחייהם.
ימים רבים היינו מבלים יחד מהבוקר עד הערב (אנחנו גרים מרחק של שתי דקות נסיעה מהיכן שהוריי גרו).
כמובן שגם בימי שישי הייתה ארוחת צהריים משפחתית, לרוב גם עם אחיי, נשותיהם והאחייניות.
אפשר להבין מכמות הזמן ואופי מערכת היחסים את החלל האדיר שנפער בחיי כולנו.
הילדה הקטנה שלי עדיין מחפשת מדי פעם את סבתא, למרות שהסברנו לה שוב ושוב בצורה עדינה אבל ברורה, וגם הייתה בבית עלמין איתנו.
יחד עם זאת, אני לא מצפה מילדה בת 4.5 לתפוס ולהבין את מה שאני מתקשה...
מרגש לשמוע כמה נהניתן ביחד
אני חושבת שכדאי להנציח את הזיכרונות של הילדים ולכתוב אותם, לצייר אותם, להכין אלבום אולי, נשמע שהייתה להם סבתא מדהימה ומיוחדת עם המון סבלנות.
בהחלט מובן החלל שנפער מכל הבחינות, נפשית, פיזית, רגשית, טכנית. האם חשבת איך היית בונה את השיגרה החדשה במצב החדש?
אני חושבת שכדאי להנציח את הזיכרונות של הילדים ולכתוב אותם, לצייר אותם, להכין אלבום אולי, נשמע שהייתה להם סבתא מדהימה ומיוחדת עם המון סבלנות.
בהחלט מובן החלל שנפער מכל הבחינות, נפשית, פיזית, רגשית, טכנית. האם חשבת איך היית בונה את השיגרה החדשה במצב החדש?
kat the bat
New member
את צודקת...
כדאי להכין איתם אלבום כלשהו - הצד היצירתי מאוד חזק אצל כולנו, אבל עוד קשה לי קצת.
אני אנסה לכוון את עצמי לשם, אולי בחופשת חנוכה המתקרבת...
השגרה החדשה נבנית מעצמה - הילדים נמצאים במסגרות בבוקר, אני עובדת ואוספת אותם בצהריים, ובמרבית ימי השבוע יש סבבי הסעות לחוגים, מפגשים עם חברים, ימי הולדת וכו' - אז הלו"ז העמוס שלהם מכתיב לי לו"ז נוקשה...
כך שהקושי הוא בין לבין...
אין את מקור השיחה, הייעוץ והתמיכה מהצד של אמא
פה ושם הילדים מתגעגעים ומחפשים את האוכל של סבתא וזה כל פעם חונק את גרוני מדמעות (אני מבשלת להם חלק ממנו, אבל חסר את הטאץ' שלה...)
ארוחות שישי וחג חסרות (ולכן אני עוד לא ממש מסוגלת לארח בשישי וגם בחגים שהיו עכשיו עשינו ארוחה צנועה ובפורום מצומצם מאוד מאוד, בעיקר בשביל הילדים)
כשעוצרים לרגע במירוץ החיים, אפילו כשאני מחכה חמש דקות מחוץ לחוג, מרגישים את החוסר ואת החלל - כי תמיד היא הייתה שם ועכשיו לא
הזמן עובר, החיים ממשיכים, נוצרה שגרה כפויה, אבל זה לא זה - כי מבחינתי הכל מאוד מכני, אילוצים וחובות, רצון לרצות ולמלא את תפקידיי.
עדיין לא יודעת מה ואיך יעזור לזה להפוך לטבעי יותר, לבחירה אמיתית, לרצוני.
אני מניחה שנחכה ונראה...
שבת שלום!!
כדאי להכין איתם אלבום כלשהו - הצד היצירתי מאוד חזק אצל כולנו, אבל עוד קשה לי קצת.
אני אנסה לכוון את עצמי לשם, אולי בחופשת חנוכה המתקרבת...
השגרה החדשה נבנית מעצמה - הילדים נמצאים במסגרות בבוקר, אני עובדת ואוספת אותם בצהריים, ובמרבית ימי השבוע יש סבבי הסעות לחוגים, מפגשים עם חברים, ימי הולדת וכו' - אז הלו"ז העמוס שלהם מכתיב לי לו"ז נוקשה...
כך שהקושי הוא בין לבין...
אין את מקור השיחה, הייעוץ והתמיכה מהצד של אמא
פה ושם הילדים מתגעגעים ומחפשים את האוכל של סבתא וזה כל פעם חונק את גרוני מדמעות (אני מבשלת להם חלק ממנו, אבל חסר את הטאץ' שלה...)
ארוחות שישי וחג חסרות (ולכן אני עוד לא ממש מסוגלת לארח בשישי וגם בחגים שהיו עכשיו עשינו ארוחה צנועה ובפורום מצומצם מאוד מאוד, בעיקר בשביל הילדים)
כשעוצרים לרגע במירוץ החיים, אפילו כשאני מחכה חמש דקות מחוץ לחוג, מרגישים את החוסר ואת החלל - כי תמיד היא הייתה שם ועכשיו לא
הזמן עובר, החיים ממשיכים, נוצרה שגרה כפויה, אבל זה לא זה - כי מבחינתי הכל מאוד מכני, אילוצים וחובות, רצון לרצות ולמלא את תפקידיי.
עדיין לא יודעת מה ואיך יעזור לזה להפוך לטבעי יותר, לבחירה אמיתית, לרצוני.
אני מניחה שנחכה ונראה...
שבת שלום!!
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.