"נשיות" שאינה מוגדרת באמצעות ניגודה
ראשית, אם נשמעה בדברי נימת "התנפלות" אני מתנצלת (אפילו מבחן בסיסי של הגנה עצמית אני מניחה שלא אעבור. "התנפלות" אינה אפילו בגדר חזון רחוק). תפיסת ה"נשיות" הפוסט-סטרוקטורליסטית אינה דומה למושגים יין ויאנג, אם הבנתי כהלכה את דברי ההסבר שלך ושל ערבה. למעשה מדובר ב"כללי משחק" שונים לחלוטין. ה"נשיות" הפוסט-סטרוקטורליסטית דוחה את החלוקה הדיכוטומית ה"גברית" של העולם לזוגות של ניגודים, ואינה מגדירה עצמה באמצעות היפוכה ה"גברי." השימוש במילה "נשיות" הוא חשוב רק בהקשר פוליטי-חברתי נתון, בו נשים בפועל ונשיות כמושג נחשבות כנחותות מגברים ומוצבות בשולי ה"דברים החשובים." כל עוד "נשיות" מוגדרת כניגודה של "גבריות", גם אם מיוחסים לה לכאורה ערכים חיוביים, היא לכודה בתוך תפיסה פאלוצנטרית (סביב הפאלוס) מצמצת ומשטיחה. החשיבה הפאלוצנטרית, למשל, מאמינה כי כל תודעה מגדירה עצמה באמצעות ניגודה – האחר. כלומר, הדרך היחידה בה אני יכולה להגדיר את עצמי, היא על ידי הצבת הזולת כמראה הפוכה – אני נורמלית משום שאינני משוגעת, אני אישה משום שאינני גבר. ועל פי צורת חשיבה זו מתקיים תמיד מאבק עם האחר, שמסתכם באחת משתי מסקנות – או שהאני והאחר זהים, כלומר אנו ישות אחת, או שהאני והאחר שונים לגמרי, ולפיכך נפרדים. ומכיוון שצורת חשיבה זו היא לינארית (קווית) האני והאחר אינם יכולים לעמוד באותו תחום אלא האחד מעל השני – אחד האדון והשני עבד (עפ"י מושגיו של הפילוסוף הגל). אולם מה קורה, למשל, במצב של הריון? האם האישה ועוברה זהים? האם האישה ועוברה הם שתי ישויות נפרדות לגמרי? האם מתקיים פה מאבק בו האחת צריכה להפסיד והשני לנצח? ועפ"י הלן סיקסו, ההריון ה"נשי" הזה, הוא מטפורה לצורת חשיבה ואתיקה שונים לחלוטין, בה יכולות להחזיק הן נשים והן גברים. "אין זה מין או מהות אנטומיים המגדירים אותנו במשהו", טוענת סיקסו, "אלא, להיפך, האגדה ממנה לעולם איננו נמלטים, ההסטוריה האינדיבידואלית והקולקטיבית, הסכמה התרבותית והדרך בה האינדיבידואלית נושאת ונותנת עם מבנים אלו, עם נתונים אלו, מסתגלת אליהם ומשחזרת אותם, או הולכת מסביבם, מתגברת עליהם, עוברת אותם או ניצלת מהם – ישנן אלף נוסחאות – ויוצרת קשר או לעולם אינה יוצרת קשר עם היקום "ללא פחד וללא חרפה"."
