שלום לכולן (שוב)
שלום בנות מזה המון המון זמן לא כתבתי ולא הצצתי, אבל זה רק חוסר זמן כרוני. כהרגלי אני מתנצלת, אבל עצם הכתיבה הזו, היא סוג של געגוע שלא מרפה ממני מקווה שלפחות חלק מכן עוד זוכרות את שמי מבצבץ פה.. אני שמחה לספר שכבר כמעט ארבעה חודשים אני אמא. נדמה לי שמאז שנכנסתי להריון שהיה פה בצהלולים רבים (IVF ) לא כל כך עדכנתי השנתיים שקדמו לכך לוו בהרבה נסיונות להכנס להריון, הרבה מחזורים כואבים ודמעות, גילוי המחלה, ותחילת הדרך לפוריות. מאותו שלב עברה חצי שנה מטורפת בה מצבי התדרדר, נכנסתי לניתוח מהר (לפרוסקופיה), ואחרי שלושה חודשים בנסיון ראשון נכנסו להריון עם אלון. ההריון היו אחת התקופות הכי יפות בחיי- מלבד הפריחה והשמחה שהצלחנו, הרגשתי נפלא- ללא כאבים, כמעט ללא תופעות. הייתי מאוד עייפה בהתחלה, אבל הרגשתי שלמה ובריאה. אני יודעת שזה לא כך אצל כל בנות האנדו' וזה שונה מאחת לשנייה, אבל כך זה היה אצלי. ללא דימומים, כאבים, תופעות משונות, רק שלווה פנימית והרגשה שהגוף סוף סוף נח. מצחיק קצת, לא? ילדתי בשבוע 36 והוכרזנו כפגים, בילינו שבועיים בפגייה והשתחררנו לחיים האמיתיים. אלון- שהתחיל את דרכו בפגייה עם סימילאק מבקבוק עבר לאט לאט לבקבוק עם חלב שאוב שלי, ומשם להנקה בלבד. היום החמידון לא מעוניין לא בבקבוק, ולא במוצץ רק בציצי של אימא שלו (להלן אני...) ולמה אני מדגישה את זה? אמנם זה מאוד קשה שהוא רק רוצה אותי ויכול לשבת לי שעות על הציצי ואני לא יכולה לעשות כמעט כלום בלעדיו, אבל. מלבד כל היתרונות העצומים והברורים של הנקה (וכמובן העובדה שאין לי מחזור!!!!), כל התהליך של גילוי האנדו' וההתמודדות איתו היה לי סוער מאוד ( ואני מניחה שככה זה אצל כל אחת מאתנו), ואחד הדברים המשמעותיים אצלי היו איבוד האמונה בעצמי, בגוף שלי ובנשיות שלי. העובדה שלא יכולתי להכנס להריון בעצמי, (כמובן לא נשכח את בעלי היקר, אבל אני מתייחסת לצד שלי פה), עם התרגילים, וההרפיות וההרגעויות והריכוז והכל, פגעה לי במקום מאוד קשה של שליטה והרגשת חוסר יכולת כללית. אלון שרוצה רק לינוק החזיר לי כמעט בבת אחת את תחושת הנשיות (כפי שהמורה ליוגה קוראת לזה- divine mother) והאמונה במערכת הנשית שטמונה בגופי. במקביל, התחלתי לקרוא את הספר של האנדומטריוזיס שהומלץ פה רבות בפורום, שמעצים אותי ומעניק לי תחושה נפלאה. עכשיו, לאחר המערבולת הגדולה שעברה בפרק זמן קצר למדיי, אני מתחילה באמת ללמוד לחיות עם המחלה, עם השלכותיה, עם הדרך שבה אני בוחרת להתמודד איתה- שילוב של תזונה, אורח חיים רגוע, יוגה והתעמלות. היום אני מרגישה שלמרות הכל, אפשר לחיות חיים עם אנדו'. מתברר לי שהמחלה הרבה יותר נפוצה ממה שחשבתי בהתחלה, וההבדל הוא בחומרת הסימפטומים. בעצתו של רופא הנשים הנהדר שלנו אנחנו לא לוקחים אמצעי מניעה, ומנסים להכנס להריון (למרות שעם הנקה קשה להאמין שזה יצליח), אפילו שזה יהיה ממש קרוב לגור הראשון, נעשה הכל כדי לחסוך לנו IVF. אני קצת סקפטית אם זה יצליח, אבל תמיד נחמד לנסות... זהו. היה לי חשוב לספר ולעדכן על התהליך. לצערי הרב זמני קצר כיום ואין לי הרבה זמן להכנס לפורום. היום אני מרגישה שאני במצב שיכולה גם לתמוך ולהעצים אחרות ולהיות אוזן קשבת ולא רק להתלות. מקווה שגם זה יגיע. אם פגעתי במישהי בכתיבת שורות אלו או גרמתי לרגשות רעים אני מתנצלת. אם עודדתי מישהי- אני שמחה לדעת, ומציעה להמשיך לעודד... שתהיה לכולנו שנה טובה. באהבה- נועה
שלום בנות מזה המון המון זמן לא כתבתי ולא הצצתי, אבל זה רק חוסר זמן כרוני. כהרגלי אני מתנצלת, אבל עצם הכתיבה הזו, היא סוג של געגוע שלא מרפה ממני מקווה שלפחות חלק מכן עוד זוכרות את שמי מבצבץ פה.. אני שמחה לספר שכבר כמעט ארבעה חודשים אני אמא. נדמה לי שמאז שנכנסתי להריון שהיה פה בצהלולים רבים (IVF ) לא כל כך עדכנתי השנתיים שקדמו לכך לוו בהרבה נסיונות להכנס להריון, הרבה מחזורים כואבים ודמעות, גילוי המחלה, ותחילת הדרך לפוריות. מאותו שלב עברה חצי שנה מטורפת בה מצבי התדרדר, נכנסתי לניתוח מהר (לפרוסקופיה), ואחרי שלושה חודשים בנסיון ראשון נכנסו להריון עם אלון. ההריון היו אחת התקופות הכי יפות בחיי- מלבד הפריחה והשמחה שהצלחנו, הרגשתי נפלא- ללא כאבים, כמעט ללא תופעות. הייתי מאוד עייפה בהתחלה, אבל הרגשתי שלמה ובריאה. אני יודעת שזה לא כך אצל כל בנות האנדו' וזה שונה מאחת לשנייה, אבל כך זה היה אצלי. ללא דימומים, כאבים, תופעות משונות, רק שלווה פנימית והרגשה שהגוף סוף סוף נח. מצחיק קצת, לא? ילדתי בשבוע 36 והוכרזנו כפגים, בילינו שבועיים בפגייה והשתחררנו לחיים האמיתיים. אלון- שהתחיל את דרכו בפגייה עם סימילאק מבקבוק עבר לאט לאט לבקבוק עם חלב שאוב שלי, ומשם להנקה בלבד. היום החמידון לא מעוניין לא בבקבוק, ולא במוצץ רק בציצי של אימא שלו (להלן אני...) ולמה אני מדגישה את זה? אמנם זה מאוד קשה שהוא רק רוצה אותי ויכול לשבת לי שעות על הציצי ואני לא יכולה לעשות כמעט כלום בלעדיו, אבל. מלבד כל היתרונות העצומים והברורים של הנקה (וכמובן העובדה שאין לי מחזור!!!!), כל התהליך של גילוי האנדו' וההתמודדות איתו היה לי סוער מאוד ( ואני מניחה שככה זה אצל כל אחת מאתנו), ואחד הדברים המשמעותיים אצלי היו איבוד האמונה בעצמי, בגוף שלי ובנשיות שלי. העובדה שלא יכולתי להכנס להריון בעצמי, (כמובן לא נשכח את בעלי היקר, אבל אני מתייחסת לצד שלי פה), עם התרגילים, וההרפיות וההרגעויות והריכוז והכל, פגעה לי במקום מאוד קשה של שליטה והרגשת חוסר יכולת כללית. אלון שרוצה רק לינוק החזיר לי כמעט בבת אחת את תחושת הנשיות (כפי שהמורה ליוגה קוראת לזה- divine mother) והאמונה במערכת הנשית שטמונה בגופי. במקביל, התחלתי לקרוא את הספר של האנדומטריוזיס שהומלץ פה רבות בפורום, שמעצים אותי ומעניק לי תחושה נפלאה. עכשיו, לאחר המערבולת הגדולה שעברה בפרק זמן קצר למדיי, אני מתחילה באמת ללמוד לחיות עם המחלה, עם השלכותיה, עם הדרך שבה אני בוחרת להתמודד איתה- שילוב של תזונה, אורח חיים רגוע, יוגה והתעמלות. היום אני מרגישה שלמרות הכל, אפשר לחיות חיים עם אנדו'. מתברר לי שהמחלה הרבה יותר נפוצה ממה שחשבתי בהתחלה, וההבדל הוא בחומרת הסימפטומים. בעצתו של רופא הנשים הנהדר שלנו אנחנו לא לוקחים אמצעי מניעה, ומנסים להכנס להריון (למרות שעם הנקה קשה להאמין שזה יצליח), אפילו שזה יהיה ממש קרוב לגור הראשון, נעשה הכל כדי לחסוך לנו IVF. אני קצת סקפטית אם זה יצליח, אבל תמיד נחמד לנסות... זהו. היה לי חשוב לספר ולעדכן על התהליך. לצערי הרב זמני קצר כיום ואין לי הרבה זמן להכנס לפורום. היום אני מרגישה שאני במצב שיכולה גם לתמוך ולהעצים אחרות ולהיות אוזן קשבת ולא רק להתלות. מקווה שגם זה יגיע. אם פגעתי במישהי בכתיבת שורות אלו או גרמתי לרגשות רעים אני מתנצלת. אם עודדתי מישהי- אני שמחה לדעת, ומציעה להמשיך לעודד... שתהיה לכולנו שנה טובה. באהבה- נועה
כתבת דברים מקסימים ומרגשים. על איזה ספר מדובר ד"א?
