שלום לכולם

שלום לכולם

שמי ליהי ואני אם לשלושה ילדים, בר בן 6, תרין בת 3 ונווה בן 11 חודשים. יש לי התלבטות. בר נמצא כרגע בגן ועושה הכנות לקראת כיתה א´, לפני כחצי שנה הוא אובחן כזקוק לריפוי בעיסוק ואכן לפני כחודשיים הוא התחיל בטיפול. במקביל הוחלט לחזק אותו עם עוד מטפלת צמודה (סיפורים, התחלה, אמצע וסוף.. ועוד דברים) לפני שבוע קיבלתי מכתב כי מתחילים בגן ריפוי בעיסוק קבוצתי וכדאי שגם בר יצטרף לכך. בהתייעצות עם הגננת והמטפלים הוחלט כי בר ימשיך את כל הפעילויות הקודמות וגם את הפעילות החדשה. השאלה שלי האם זאת לא מעמסה רגשית על הילד ללכת לכל כך הרבה פעילות מחזקות? האם הילד לא יחשוש כי משהו לא בסדר איתו שהוא זקוק לכל כך הרבה חיזוקים? האם הוא לא יפחד מכיתה א´ כשהוא רואה שצריך לכך כל כך הרבה הכנות? אני רוצה לציין כי אנחנו חיים בקיבוץ ויכול להיות שבגלל זה בר מקבל כל כך הרבה "חיזוקים" מסביב וההרגשה שלי, שאולי גם קצת יותר מדי, הרי בר הוא ילד בריא ורגיל לחלוטין. בקיצור אני מבולבלת....
 
לסמוך על אנשי מקצוע

את התייעצת עם אנשי מקצוע, אז מדוע את מתלבטת? תסמכי עליהם. מנסיוני כמורה, כל עזרה הניתנת לילד על מנת לחזקו - ברוכה. אני מכירה ילדים רבים שהולכים לריפוי בעיסוק ומאד נהנים שם.
 

לאה_מ

New member
עומר היה בריפוי בעיסוק לחיזוק

המוטוריקה שלו (בעיות בחגורת כתפיים, שגררו קשיים במוטוריקה גסה ועדינה). הטיפולים היו פרטיים, לא במסגרת הגן. אבל מה שרציתי לומר לך הוא, שזה היה לו נורא כיף. הוא היה בא כל שבוע למרפאה בעיסוק, והיא היתה משחקת איתו בכל מיני משחקים, ועושה איתו כל מיני פעילויות כיפיות. הוא התייחס לזה כמו חוג כיפי, ואפילו הצטער כשהפסקנו. אז אם זה הסוג של הפעילות שהקבוצה של בר עושה, אולי הוא יהנה מזה.
 
מוסיפה

עוד משהו: את כותבת שבר הוא ילד בריא ורגיל. רק ילדים חולים ובעלי בעיות הולכים לריפוי בעיסוק? (או טיפול בדיבור?) ככל שהוא יבוא יותר מוכן לכתה א´, כך לו יהיה יותר קל וטוב. תחשבי על טובתו שלו. וטוב מאד שהוא עכשיו אובחן כזקוק לטיפול, ככל שתופסים את "הבעייה" בגיל קטן יותר, כך היא קלה יותר לטיפול.
 

נעה גל

New member
אני מסכימה בענין זה עם חני

בגן חובה הגננות שולחות ילדים רבים לריפוי בעיסוק כהכנה לכיתה א´ (בגן של אורן, לדוגמא, יש 10 ילדים בטיפולים מתוך 26 סה"כ). מה שהוסבר לי (כמובן ששלחו גם את אורן, אבל אנחנו עדין לא התחלנו, ותכף אני אגיד למה) ונראה לי הגיוני, הוא, שילד מגיע עם בעיות במוטוריקה גסה או עדינה, יכולים לקרות שני דברים - הראשון, קשיים טכניים בכתיבה. חיזוק חגורת הכתפיים קשור להפעלת האצבעות בכתיבה. והשני, שבבית ספר יש לחץ חברתי. וכשכל הילדים רצים, קופצים, מטפסים על סולמות ורק ילד אחד לא עושה כן, בגלל קשיים מוטוריים, המעמד החברתי שלו עלול להפגע. אבל (והוא גדול ולכן קיבל שורה נפרדת) לא כל הילדים שנשלחים לטיפול של ריפוי בעיסוק בגן חובה זקוקים לאותו סוג של טיפול. אורן לדוגמא, לא צריכה הכנה לכיתה א´, אלא, טיפול שנהוג לתת לתינוקות בגלל רגישות יתר שיש לה. בגן בדר"כ מפנים להכנה לכיתה א´, ולילד שזה לא הטיפול הספציפי הנדרש לו - זה לא יעזור. בכל מקרה, אני אזמין את עטרה בן טובים (שהיא מרפאה בעיסוק במקצועה ומתמחה בילדים) לקרוא את השאלה ולענות עליה מהצד המקצועי יותר.
 

vered4

New member
אם זו הנורמה בקיבוץ, הוא לא ירגיש

יוצא דופן, ואם זה בכף, אז למה שיתלונן? קבוצת הטיפול הנוספת היא בגן, כמה ילדים מתוך הקבוצה שלו עושים את זה? ילדים לא מייחסים את אותן משמעויות שאנחנו רואים בדברים, ואם הוא ישאל למה הוא כן ואחר לא, אפשר להסביר שכל ילד שונה, אחד טוב בדבר אחד, ואחר באחר. ולא לתת לזה משמעות מיוחדת.
 

דליה.ד

New member
אז בואי אספר לך

על בני בן החמש וחצי, אופז (הצליל "או" בשורוק, כמו "מו" שהפרה גועה), גם הוא עולה לכיתה א´ וגם הוא קיבוצניק. ילד מקסים עם מליון נמשים זהובים. הוא מקבל במסגרת הגן: פסיכוגרפיה - שיעור בשבוע, ספורט טיפולי - שיעור בשבוע (בנוסף לשני שיעורי חינוך גופני שכולם מקבלים), גננת שי"ח - פעם בשבוע (ועוד שיעורי יוגה, מוסיקה ותנועה שכולם מקבלים. הוא מקבל פעמיים בשבוע ריפוי בעיסוק בקופת חולים ונהנה מכל תשומת לב וכל שיעור הוא עוד נדבך בדרכו לכיתה א´. כן, הוא אובחן כמחונן והוא ילד עם הפרעת קשב וריכוז. מטרתינו שיגיע לכיתה א´ עם כל הכישורים והכלים על מנת שיחווה הצלחה. תענוג לראות את ההתקדמות הגרפומוטורית שלו, הוא לומד לכתוב ישר בכתב כי הדפוס קשה לו. והוא עטוף ומטופח. יש בקיבוץ דברים יפים וזה אחד הדברים: כל הטיפוח וההעשרה שאפשר.
 

עטרה ב ט

New member
כמה טיפולים זה יותר מדי ../images/Emo35.gif

שני דברים עולים לי בהקשר לשאלה שלך, ליהי
האחד: כמה טיפולים זה יותר מדי ואם יש דבר כזה יותר מדי. השני: מה בכלל נחשב "טיפול" ? אז הדעה שלי (שנדמה לי שהיא די מייצגת אנשי מקצוע, אם כי תמיד יש שונויות) היא שיש דבר כזה יותר מדי. עכשיו צריך לבדוק כמה זה. אם הילד שלך רגיל ונורמלי ובריא ואין לו שום בעיה
אז לא נראה לי שדוקא העומס ישבור אותו
... בואי נראה, הוא מקבל פעם בשבוע ריפוי בעיסוק, פעמיים בשבוע מטפלת צמודה (או שכל יום היא אתו?) וקבוצת ריפוי בעיסוק בגן, נכון ? בר גם עולה לא´ בשנה הקרובה, נכון? אני לא יודעת מה הבעיות שלו, לא פירטת, אבל את יכולה להירגע מבחינת הקבוצה. סביר להניח שזה קבוצה שפשוט משחקים בה כל מיני משחקים. הריפוי בעיסוק ככלל אמור להיות כייף וילדים בדרך כלל מאוד נהנים מזה. המטפלת, שלא סיפרת אם היא בגן או לא או שלא הבנתי
וגם לא כמה פעמים בשבוע, זה הקטע היותר אינטנסיבי וצריך לבדוק אם הוא מרגיש שזה משהו שמפחית מערכו. יש מצבים בגני ילדים שאם ילד הולך לטיפול זה נחשב שהוא מקבל צ´ופר, ויש כאלו שההיפך, תלוי איך הילד ואיך המטפלת בונים את זה. אם את רוצה להשיג את אותו האפקט אבל בדרך אחרת, את יכולה גם לקחת אותו במקום הקבוצת ריפוי בעיסוק לספורט טיפולי (רק תתייעצי קודם עם המרפאה בעיסוק אם היא אכן עובדת על מוטוריקה). בקשר לענין השני, מה בכלל נחשב טיפול. ריפוי בעיסוק הוא טיפול והוא סוג טיפול הוליסטי שעובד על המון דברים. אבל כמו שכתבתי למעלה, קבוצה בריפוי בעיסוק זה משהו שאמור להיות מאוד משחקי ולכן הילד לאו דוקא ירגיש שזה טיפול. אל תשכחי שאת הקונוטציות של "טיפול" את עושה אבל הילד לא בהכרח עושה. ואם לא מעבירים לו את הקונוטציות האלו, אין שום סיבה שהוא ירגיש רע עם זה. יש הורים שקוראים לזה "חוג" וברוב המקרים זה די קרוב לאמת מבחינת מה שהילד עושה שם. זה שהמרפאה בעיסוק עושה את הדברים באופן אחר ותוך התכוונות אחרת, לא צריך להטריד את הילד
. לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את עצמי, אבל אשמח להבהיר אם משהו לא היה ברור
. עטרה.
 

חוה 1

New member
גם הבן שלי הולך לריפוי בעיסוק

והוא מאד מאושר מהענין יש המון משחקים וכיף לו מאד. כשהוא התחיל ללכת פתאום הבנתי שיש עוד המממממון ילדים (בעיקר בנים ) שזקוקים לריפוי בעיסוק גיל הגן. אם תראי שזה מציק לו ומפריע אז תפסיקי . אבל אני חושבת שזה מאד רצוי ומאד מקדם.
 

עטרה ב ט

New member
הרבה מחשבות יש לי, למה כל כך הרבה

ילדים צריכים טיפול. ואגב, ככל שהמספרים עולים (והם עולים כל שנה) מסתבר שיש גם בנות שצריכות טיפול, להערכתי הלא-מבוססת-סטטיסטית בסוף זה יהיה אותו אחוז. אני חושבת שזה נורא ענין סביבתי בסופו של דבר: אם ילדים היו משחקים סטנגה, מטפסים על עצים, בונים מחנה, מחפשים את המטמון ובאופן כללי משתמשים באופן עצמאי בזמן של עצמם ולא נוסעים באוטו של ההורים מחוג לחוג, אז הם היו מתחזקים באופן טבעי ולומדים דברים באופן טבעי, החברה שלהם היתה רב גילאית והם היו לומדים זה מזה וגם לטפל זה בזה ולקחת אחריות, ובקיצור, החיים לפני עידן האמריקניזציה של הרחוב, הצריכו פחות טיפולים. אגב, הסטטיסטיקה אומרת שעשרה אחוז הם לקוי למידה. אלו ודאי היו צריכים טיפול גם לפני עשרים שנה וגם לפני יותר זמן. אני מדברת על המצב הנוכחי שבו לפעמים כל הגן הולך לטיפול ולצערי, בצדק. מה דעתכם?
 

לאה_מ

New member
נשמע לי מאד הגיוני

ועוד דבר (ואין לי מושג אם יש לכך תימוכין בסטטיסטיקה) - בשנים האחרונות יש הנחיה של משרד הבריאות להשכיב תינוקות על הגב בגלל חשש ממוות בעריסה. תינוקות רבים אינם נמצאים כמעט על הבטן (אולי מדובר יותר גם בילדים בכורים, שההורים יותר חוששים ונוטים למלא ביתר דייקנות אחר הוראות שניתנו להם) וסובלים מאוחר יותר מבעיות של חוזק בחגורת הכתפיים, שגוררות בעיות של מוטוריקה מסוגים שונים.
 

vered4

New member
הסביבה משתנה והמודעות משתנה

מעבר לאותו חלק שהיה צריך ושיהיה צריך טיפול. קיימים אותם ילדים שאפשר לקדם אותם בקצת, מ95% ל100%. ועושים את זה. אולי בגלל הדחף למצוינות, אולי כי החברה שלנו דורשת יותר כדי להתקיים. פעם הספיק לגמור בית ספר תיכון (ולפני זה, אפילו פחות), אח´כ תואר ראשון היה מדהים. עכשיו בלי תואר שני, במקצועות מסוימים, אין על מה לדבר. אין ספק שהשכונה של פעם לימדה את הילדים של פעם הרבה, ובכלל לא היתה מזיקה לילדים של היום, אבל בתנאי החיים של היום, צריך יותר. יש מי שיחליט שזה לא מתאים לו, הוא רוצה הפסקה מכל זה, הולך לחיות במקום קצת אחר, וחי לו חיים מאושרים ונפלאים. הילד שלו יוכל לחיות חיים כאלה, רק במקום הזה. אם ירצה להכנס חזרה לעולם שאנחנו מכירים כתובעני יותר, יצטרך להסתגל חזרה, לפעמים הוא יצליח בלי בעיה, ולפעמים לא.
 

עטרה ב ט

New member
אני חצי מסכימה איתך וחצי לא ממש ../images/Emo13.gif

נכון שהחברה היום הרבה יותר הישגית ודורשנית, אבל נראה לי שהשכונה של פעם היתה דוקא תורמת לאותם דברים. להערכתי משחקים שונים בשכונה הכשירו את הילד להתמודדויות בחיים, גם חברתיות וגם לימודיות, גם ערכיות וגם רגשיות, והיו יכולים לעזור לו גם היום יותר מאשר חוגים מובנים. אגב, ילדים שלומדים אנגלית מגיל שנתיים, והולכים לעוד חמישה חוגים בשבוע, להערכתי יותר מפסידים מאשר מרוויחים. בחלק מהמקרים זה גם מהווה תירוץ להורים שגם ככה חייהם קשים היום יותר מאשר פעם במובנים מסוימים. בעיקר האימהות. אולי בעולם אידאלי, כל הורה היה עושה עם עצמו חשבון, מה הוא יכול לתת לילד שלו ומה לא, ומשלים לילד את החסרים באופן לא מציף רק איפה שחסר. בעולם אידאלי כזה, להערכתי היתה שכונה (לא מסוכנת !) וגם היה מתנ"ס. אה כן, וגם היו תנועות נוער
. בסך הכל, מי שבונה היום את העולם ומשיג את התארים השניים זה אנשים בשכבות גיל שעדיין שיחקו בשכונה. כך שקשה לדעת היום אם כל החוגים האלו אכן הוסיפו נקודות להשגיות.
דבר נוסף בקשר לזחילה, שכיבה על הגב וחגורת הכתפיים. פעם חשבו שכל ההתפתחות נובעת בסדר מסוים. אחר כך גילו שכל הרצף הזה נכון רק אם התינוק מושכב כל הזמן על הבטן. כך שהיום השתנו התיאוריות בעקבות ההשכבה על הגב. ובכלל מוות בעריסה משויך לתופעה שאולי קיימת ואולי לא, כנראה שבסיפור המקורי המוות לא היה כל כך תמים. אני מנסה להגיד, שכרגיל, הפאניקה שלנו יותר חזקה מהמציאות. זחילה בהחלט קשורה לחיזוק חגורת הכתפיים והאגן. אבל לא בהכרח קשורה לשכיבה על הבטן. בסופו של דבר, ילד בריא שמתפתח באופן "תקין" מגיע לזחילה וגם להיתמכות על הידיים, גם משכיבה על הגב
.
 

דליה.ד

New member
ההמלצה לשכיבה על הגב

מתייחסת רק לשינה ולא לבלות את כל היום על הבטן....! הבעיה שהפאניקה מונעת מהאמהות בכלל להשכיב את הילדים על הבטן, גם כשהם ערים, אז מלבד קרחת באחורי הראש לא יוצא הרבה... הבן שלי שנולד בשבוע 35, היה כל כך רגיש שלא הצליח לישון על הגב, כל רשרוש העיר אותו וזה היה מתיש וגמר אותו ואותי. הוא ילדי הרביעי במספר כשאת כל הגדולים השכבתי רק על הבטן (כי אז עוד לא הייתה ההיסטריה). באיזה לילה אחד החלטתי להשכיב אותו על הבטן ומאז בא לציון גואל (כמובן עם הזמזם הזה שצועק גם כשלא קורה כלום). השכיבה על הבטן מלבד חיזוק לחגורת הכתפיים והאגן נותנת לילד תחושת בטחון, בשל הרפלקסים שעדין יש להם ("מורו" למשל) הם נרתעים חזק כי יש להם תחושת נפילה כאשר שוכבים על הגב. על הבטן ה"מורו" נבלם על המיטה. בכל מקרה לא צריך להיות מאוד אדוקים בשום דבר: העיקרון המרכזי הוא: ויסות! לילד מותר לשכב גם על הגב וגם על הבטן. חלק מזמן הערות הוא יכול לבלות בשתי התנוחות. אם אתם מתעקשים על שינה רק על הגב...אין בעיה. אבל כשהוא ער השכיבו על הבטן!
 

דסי אשר

New member
עטרה- צחקתי, וזכרון אישי

כן, גם אני חשבתי כאשר קראתי את דברי הכותבות, אבל לא גיבשתי המחשבה. והנה הופיע מכתבך, ובמיוחד הקטע על הילדים שנוסעים עם הוריהם לחוגים באוטו... טוב, כילדה ממושב של יקים, היה לא נאה ללכת עם כפות רגליים נוטות כלפי פנימה. הקפידו מאד, שנפנה את אזור האצבעות החוצה, כמו ליידי, כמו בלרינה. גדלתי, הפכתי להיות אמא. ביתי, היום בת 24 - אובחנה כסובלת מכיווץ יתר של השריר של בוהן הרגל וכף הרגל(שכחתי השם המקצועי, רבים בוודאי ידעם למה אני מתכוונת). שמו לה גבס, התבקשתי לעסותלה אתהרגל, לבסוף לקנות נעליים אוטופדיות, מאד יקרות כמובן, שיה צריך להחלין כל 3 חודשים(היא גדלה...). הדבר נמאס לי. אני אוהבהת למצוא בעלי מקצוע שחושבים כמוני(מי לא?). הלכתי למורה שלי לאורטופדיה, (אז למדתי בחוג לסיעוד). הבאתי את הקטנה אליו, הוא הסתכל על הרגל ואמר: "עזבי נעליים אורטופדיות, שלחי אותה לחוג בלט וזהו" טוב, אז כנראה נטית הרגלים שלה תורשתית, לא נוראה, כמו אצלי. נעליים אורטופדיות כבר לא קניתי,ממש בתחושת רווחה כלכלית. חוג בלט? היא רצתה מתי שהוא כמו כולם. הלכה לשני שעורים, ראתה שצריך להתאמץ בחיים, וזו לא הייתה "ספל התה שלה", ועזבה החוג. היא יפיפיה מדהימה, נועלת נעליים, כמעט, הכי יקרות שיש(מהמשכורת שלה), ומשהו זוכר את הטיפולים. לא, אני לא מזלזלת בעולם הידע. נכון, היום יודעים יותר, ורוצים כמה שיותר לשפר,לעזור לילד לקראת המשימות העתידיות. שלא נראה אנשים מהדור שלי, שמחזיקים את העיפרון/עט- בצורות משונות, או שיתקשו בלימודים משום קשיים ניתנים לתיקון של מוריקה עדינה. אני בהחלט כן בעד, וגם בעד שישחקו סטנגה, קלאס, תופסת, מחניים, שוטרים וגנבים, ויטפסו על עצים,ויברחו למורה לספרות למגדל המייים למעלה למעלה במעלה הסולם בן 20 המטר ואולי הרבה יותר, במקום להכנס לכתה, ויבנו אוהלים מיוזמתם ולא רק בצופים, ועוד הרבה דברים נפלאים, שהיו לי בשפע.... דסי
 

דליה.ד

New member
דסי, לצערי, המשחקים האלו

נעלמו מנוף הילדות העכשווי שהוא יותר היי-טייקי כזה כאילו... קלאס, חמש אבנים, שוטרים וגנבים? נעלמו ביחד עם הגוגאים והגולות....אל תוך נבכי הזכרונות שלנו. אני קיבוצניקית ומטבע הדברים הילדים בקיבוץ, במיוחד בקיץ, משחקים המון בחוץ, אבל שוב לא במשחקים ההם אלא במשחקים ממונעים או שעל גלגלים ללא מנוע (מטרקטורים ממונעים, דרך סקייטבורדים ורולרבליידס ועד מיני קורקינטים ואופניים). נכון יש משחקי כדור...אבל מי זוכר מה זה מחניים גדול או קטן? הם יותר בקטע של משחקים "ממוסדים": כדורגל, כדורסל וכו´. אך היו ימים! בהם כל מה שהיה צריך זה היה חבל או גומי ואת מסודרת לכל אחר הצהריים!
 

דסי אשר

New member
זה לא טרנד של נוסטלגיה

זה באמת היה נפלא, ולדעתי משפיע עלי עד היום. כשאני נזכרת איך שיחקתי עם ילדים אחרים, במשחק שבו מניחים מקלות במרווחים זהים בין מקל למקל, ולאט לאט מגדילים את המרחק בין המקלות, אני מתמלאה בסוג של אושר. איזה כיף, איזו טבעיות, עם כל התחרותיות שהיתה(נו בטח, אני תמיד הייתי הקופצת לרוחק הכי טובה. מה לעשות, הייתי גם ספורטאית טובה...). דסי
 

דליה.ד

New member
אוי! אני זוכרת את זה!

אבל המשחקים של אז התאימו לתקופה, כי אז למי היה ברביות? למי היה רולרס? היו לנו אבנים מקלות, עטיפות מסטיקים (זוכרת?), חתיכות חרסינה לגלוש על הכביש ביום כיפור... שיחקנו במה שיש. חברת השפע מביאה לילדים דברים מוכנים, צבעוניים, מושכים והדמיון מה איתו? אני רואה את הילדות הקטנות מגיעות לחדר האוכל בתחפושת מלכה (כולל הכתר והשרביט) - כל השנה - וחושבת שבשבילי הקומביניזון הישן של אמא היה שמלת מלכות יפה מאין כמוה, אבל רק בחדרי חדרים! כיום הנסיכות מתלבשות, מרגישות ופועלות כנסיכות, אז מי צריך דמיון כשיש את הדבר ה"אמיתי"? נכון שזה מוזר שמלבישים את התחפושת כל השנה? אפשר ללבוש מידי פעם, אבל לחיות בפנטזיה? לא יודעת, לא מתאים לי, מיושנת שכמוני!
 

עטרה ב ט

New member
קל להבין למה טיפוס על עצים ושלוש

מקלות חיזקו לנו את הגוף והוסיפו לנו כושר ושמחת חיים, באותה מידה חיפוש המטמון, דוקים, ושאר המשחקים חיזקו לנו את תהליכי החשיבה, הריכוז, הקואורדינציה וכל שאר המשתנים. היום עושים את זה בריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה והתעמלות טיפולית. כל כך חבל
 
למעלה