אני ואתה לנצח
זה לא סוג של סיפור, אני לא סופר גדול, גם לא מתיימר להיות, אבל הכתיבה הזאת הייתה בפניי צוהר לחיים אחרים ולשרוד, בעת התופת שהייתה בעזה בקיץ האחרון , צעיר הייתי, כנראה שגם נשארתי, אבל רק בשיח ההוא שהיינו בו שישה ימים במארב הצלפים ידעתי מה זאת חברות אמת, כן שנינו מאותו קיבוץ, שנינו למדנו באותה כיתה, שנינו התחלנו עם אותן בנות הלכנו לאותן מסזיבות, למדשנו את אותם המקצועות , הלכנו יחד לגיבוש מטכ"ל, התקבלנו ונפלנו יחד ליחידת דובדבן, סיימנו מסלול יחד וקיבלנו מצטיין פלגתי כל אחד בפלגה שלו יחד, אבל הכל מתגמד לעומת השיח ההוא, הכל נעשה קטן בתופת ההיא, כן אני זוכר טוב את סדר הפעולות אפילו היום משנן אותו בעל פה למרות שחלפה כמעט שנה, אשנן זאת גם עד יום מותי...אני צלף ונווט חוד, ואתה בנאי וקלע, אך שנינו יצאנו אל אותה המשימה, שישה ימים אני ואתה, ושלושה ימים לבד אחרי שעזבה כל הפלגה, על מה דיברנו אתה זוכר ? הרי הכרנו אחד את השני יותר מכל דבר אחר, אבל גילנו כמה שזה פתטי, על הכל דיברנו אז בשיח כל הסודות, כל המחשבות וכל הבדיחות, עדיין רואה את פניך מחייכות מבעד לזקנקן קורא לי "צהוב" ואני מחייך ומשיב לך "שחור" בצחקוק, עד שבא הרגע הנורא, המארב התגלה, היינו בשוק ואתה עוד לא גמרת לצחוק, נפלת דום על האדמה החזה החסון שלך נדם, העיניים היפות נעצמו אט אט, לא האמנתי שזה קורה, צועק בקשר לחילוץ אך אין עונה, אומנם את החיסול ביצעתי אך אתה חבר ללא מונה, אז בעזה הלכנו אני ואתה מרים אותך על גבי, דמך מתבוסס בדמי ובחולצתי, נאנח אתה ונראה מודאג, גם אני! איך לא אראה לך סימן אחד, אני ואתה בעזה רצים למקום מבטחים. שהגענו לפראמדיק כבר לא הייה לך רוח חיים, רק נשאר אותו חיוך: מהגן, מהתיכון,מהמסלול,מהשיח חיוך שאותך לעד ינציח, עכשיו בקיבוץ אני עובר ואתה מעבר לגדר , לקורס קצינים יצאתי ואתה בעולם אחר, אך בשבילך יצאתי, אתה זוכר? להחזיר אידיאולוגיות ומורשת של דור חסר, אותך לעולם לא אשכח חבר . אהוד מתגעגעים אליך ובוכים עלייך חבריך מהצוות יחידת דובדבן
