אני חולקת על דעתכם, כאן
שיקולים מסחריים קיימים אצל כל אמן; כל אחד רוצה שמקסימום אנשים יישמעו אותו או אותה, ולכן מטבע הדברים, רוצים שתקליטיהם - סינגלים או אלבומים - יימכרו בכמה שיותר עותקים. זה לא אומר, בהכרח, שהשיקולים האלו משפיעים על איכות היצירה. יש אמנים שמנסים לכוון לטעם הקהל הרחב, או קהל מסויים, ולכן האמירה האישית שלהם נסוגה מלפני אופנות, או נושאים מסויימים. אני מניחה שזה מה שאתם מתכוונים ב"התמסחרות". הפלויד לא היו כאלו. מבחינתם, מה שחשוב היה האמירה האמנותית שלהם, ולכך הם היו נאמנים, לפחות עד סוף שנות השמונים. אין זה משנה מה היו הנסיבות סביב הקלטת "החומה". האלבום היה מוקלט ממילא, משום שזו היצירה החשובה ביותר לרוג'ר ווטרס, מכל מה שכתב. קיראו ראיונות עמו, ותראו. מתי כן השפיעו שיקולים מסחריים על הפלויד? לאחר שווטרס עזב. EMI (או שמא הזרוע האמריקאית שלה? אני לא זוכרת) הפעילה לחצים על גילמור ובוב אזרין, להפוך את Momentary lapse לאלבום שנשמע "יותר פלוידי". החברה חששה שחריגה מהצליל הפלוידי המסורתי, תנכר את האוהדים. גילמור ואזרין הקשיבו ללחצים אלו. אם כי, בדיעבד, אני חושבת שהחשש היה מוגזם.