כמה נקודות לגבי אומניות לחימה
אומרים שהמטרה הראשונה של אומניות לחימה היא להגן על עצמך אבל זה לא הכי נכון. התאמנתי פעם בקרב מגע, ובגלל שרציתי לחזור עשיתי מעין משאל בין חברים שלי שמתאמנים באומנות לחימה כמה שנים. אחד היה בג'ודו כמה שנים וקיבל חגורה מסויימת (לא זוכר באיזה צבע, אבל הוא לא נכשל במבחני דרגה), הוא אמר לי שהוא פרש מג'ודו כי הוא נכנס לזה כדי להרזות וכדי להתחזק. הוא לא ממש הרזה, אבל זה היה צפוי וחבל שהוא חשב אחרת. אבל לגבי החלק השני והיותר חשוב: הוא גם לא ממש התחסק. כשאני אומר התחזק אני מדבר על קרבות בביה"ס למשל. הוא אמר לי שזה לא ממש תרם לו למשהו, ועובדה, אני שהתאמנתי לפני המון זמן בקרב מגע וכבר לא זוכר מזה כלום, הצלחתי "לנצח" אותו (זה לא היה קרב רציני מידי). ראיתי שהרבה פעמים הוא רצה לתפוס אותי אבל זה השאיר אותו חשוף בכולכך הרבה מקומות שזה פשוט לא היה כדאי. מה גם שכשהייתי בכמה אימונים שלו ראיתי שאין שום דגש על הגנה עצמית בקרב אמיתי. הם רק מפילים אחד את השני- זה לא עובד ככה במציאות, ואין שום סיבה שאני אתחיל להתאבק איתו במקום לתת לו אגרוף או שאני אתן לו לתפוס אותי במקום לפגוע לו בנקודה חשופה. דיברתי עם עוד כמה שהתאמנו\מתאמנים בקארטה, קונג פו מסויים ועוד אומניות שאני כנראה לא זוכר את שמן.. בכול מקרה גם כאן המצב היה דומה, הם אולי שולטים בשיטה שלהם וראיתי את זה בבירור, אבל מצד שני ברחוב אף אחד לא נלחם בשיטה שלכם, ולכן היא חסרת תועלת. אם מישהו להפיל אותי\לנעול את המפרקים שלי אני לא חייב להגיב בצורה זהה, אני יכול פשוט לתת לו בעיטה או אגרוף. ושוב, אין באומניות האלה שום דגש על הגנה עצמית אמיתית. ממה שראיתי אומנות לחימה היא יותר ספורט, וכשמה היא אומנות. כדי להתמחות בקרב רחוב, כמו למשל בתנאים של ביה"ס, צריך קודם כול להיות עירני ומוכן לפעולה (שאף אחד לא יוכל לבוא אליך מאחור ולתקוף אותך), להבין מה מרתיע בני אדם פסיכולוגית (למשל: עמידה, שפת גוף, עיינים), לדעת להיות תמיד רגוע אך מוכן לפעולה, לדעת לשלוט בעצמך, וכמובן ללמוד איך לעמוד בקרב, איך לחסום, ואילו נקודות תורפה יכולות להיות לאדם במצבים מסויימים. אפשר לאמר שבשביל זה צריך לערבב הרבה מאוד טכניקות אך זה עובד. מצאתי איזהשהוא סיפור באנגלית בספר אחד, אני אתרגם כאן לעברית: "אני רוצה לכתוב כמה מילים על החשיבות שבתפיסת אדם לא מוכן. הסיפור שאני אכתוב עכשיו באמת קרה, בעיר מיאמי בארצות הברית, בערב 18 ליולי 1987. בלי להכנס לפרטים כמו למה ואיך, נלכדתי בתוך מחסן ריק עם פושע שהחזיק בידו אקדח טעון מכוון אלי, והייתה לו כוונה ברורה להשתמש בו כדי להרוג אותי. היינו רחוקים כ-12 מטר אחד מהשני והוא היה עירני ומוכן. היה נראה כיאילו לא הייתה דרך למנוע מעצמי להיהפך לעוד מקרה של רצח. מה אתם חושבים שעשיתי? נשארתי רגוע (בפנים ולא בחוץ, ואני תיכף אסביר למה). לא הייתה שום דרך אפשרית לצמצם את המרחק בינינו, מבלי שהוא ירה בי. לא היה שום דבר שיכולתי להרים כדי שישמש לי ככלי נשק או מגן, ולא הייתה שום דרך שהפושע ירחם עלי- הוא רצה אותי מת ונהנה להרוג אנשים. מה עשיתי? טוב, בגלל שהפושע היה אכזרי וכלכך נהנה להרוג אנשים, והיה בטוח בשליטה שלו במצב, לא הייתה לי ברירה אלא לעשות את המעשה הבא. השתתחתי על הקרקע והתחננתי לרחמים. אתם חושבים שבאמת חשבתי שהוא ירחם עלי? בטח שלא, אבל כבר הכרתי אנשים כמוהו והימרתי על כך שהוא ירגע יהנה לראות קורבן כולכך חלש ופגיע. לא טעיתי, הוא חייך והנמיך את האקדח. בזמן שהוא התקדם אלי יכולתי לראות שהוא מתכונן לבעוט לי בפרצוף בכול הכוח. הוא פשוט לא היה יכול להתאפק. נראתי לגמרי לא מאיים והוא הרגיש בטוח. הוא התכוון להינות קצת ממני לפני שהוא יהרוג אותי (או לפחות ככה הוא חשב). כדי לדרבן אותו אפילו יותר, הזזתי את ראשי לעמדה שתאפשר לו בעיטה מושלמת. זאת עמדה להיות הטעות הכי גדוה שלו. מה שהוא לא לקח בחשבון זה שזו הייתה העמדת פנים כדי להקריב אותו אלי וכדי להוריד אותו מהמשמר. למרות שמבחוץ נראתי כיאילו אני מסתמך רק על הרחמים שלו, הייתה עירני לחולטין ומוכן. כשהוא התקרב אלי כדי לבעוט ב, הוא אפילו לא ניסה להחביא את זה, הוא היה כולכך בטוח בהתמוטטות שלי. זה היה ממש כמו לראות סרט בהילוך איטי. רגע לפני שהוא בא לבעוט בי, זינקתי לפעולה; הדפתי את רגלו שעמדה לבעוט בי לצד אחד, והכתי באשכיו עם כול כוח אגרופי. ההתמהות שלו שארכה שניה נתנה לי מספיק זמן כדי לנטרל אותו ולשבור את ידו. את מה שקרה מאוחר יותר אני לא מוכן לתאר אך אני מקווה שהסיפור הזה עוזר להבין את הפסיכלווגיה האנושית ואת הערך שיש לאלמנט ההפתעה."