אגם רודברג
New member
שלום לכולם!
אהלן מה שלומכם?איך אתם מרגישים בימים טרופים אלו?!לפעמים זה נדמה כאילו אין לנו מילה למלחמה הזאת כאילו היא לא באמת קיימת,כאילו היא תלושה מן המציאות.אבל היא כאן בין אם נתכחש לה ובין אם לא. למען האמת אני בצבא ואסור לי להביע דיעה פוליטית,אבל מאידך אי אפשר גם להתעלם ממנה. זה מעצבן,זה נמאס וזה מחריד אותי לקרוא כל יום על אנשים שנהרגים,בין אם הם יהודים או ערבים.אבל זה יהיה שקר והתחסדות מצידי לכתוב שאני לא מפחדת יותר על החיילים שלנו. מחריד אותי לקרוא על ילד בן 18 שנהרג על לא עוול בכפיו.זה מפחיד אותי לראות מילאומניק שבטח יצא מהבית ובראש שלו חשב "אני חוזר עוד יום,יומיים",את הילד שלו זה לא יעניין כשיגדל בתור יתום. סליחה שאני יותר מידי פסימית ומדברת רק על המלחמה אבל בשלושה שבועות האחרונים,היא הפכה להיות המציאות שלי. אני מסתובבת ברחובות ללא אנשים ומקלטים חנוקים,ובאמת הדבר היחידי שמעניין אותי שם זה איך אני יכולה להסיח את דעתם של האנשים שמכל מיני סיבות לא רצו לברוח מהבית שלהם,מהאדמה שלהם ומהמקום אליו הם שייכים. והאמת שאני יכולה להבין אותם. זה נחמד לבוא ליום יומיים להתארח אצל משפחה,ואפילו כיף לנסוע לבית מלון שיש לך תירוץ.ואז באה השאלה המוסרית:למה לי לעזוב את הבית שאוהב אותי,מחבק אותי ואליו אני שייך?! שאלתם פעם את עצמכם "אני הייתי עוזב אותו"??? אני הייתי משאיר את האלבום תמונות שלי,את המיטה שאני הכי אוהב לישון בה,את החלון שאני מתבונן בו בבוקר,ואת השירותים שהכי נוח לי בהם???אני הייתי עוזב אותם?? יצא לי להסתובב קצת בעולם ולדבר עם אנשים בני גילי מכל מיני ארצות ואף פעם לא הבנתי איך תמיד בעיקביות, הן פחות בוגרים ממני(לא בגלל מי שאני כמובן אלא פחות בוגרים ממני,ומבני גילי מישראל) ופתאום עכשיו אני מגיעה לתובנה:המציאות בישראל מכריחה אותך להתבגר מהר,בין אם אתה רוצה ובין אם לא.בין אם זה טוב ובין אם זה רע,זה פשוט קורה. וזהו אין לי מה להוסיף יותר על המלחמה, חוץ מזה שאני מקווה שיהיה כמה שפחות הרוגים ושהיא תיגמר כמה שיותר מהר. תשמרו על עצמכם אוהבת ומחבקת רב"ט אגם רודברג.
אהלן מה שלומכם?איך אתם מרגישים בימים טרופים אלו?!לפעמים זה נדמה כאילו אין לנו מילה למלחמה הזאת כאילו היא לא באמת קיימת,כאילו היא תלושה מן המציאות.אבל היא כאן בין אם נתכחש לה ובין אם לא. למען האמת אני בצבא ואסור לי להביע דיעה פוליטית,אבל מאידך אי אפשר גם להתעלם ממנה. זה מעצבן,זה נמאס וזה מחריד אותי לקרוא כל יום על אנשים שנהרגים,בין אם הם יהודים או ערבים.אבל זה יהיה שקר והתחסדות מצידי לכתוב שאני לא מפחדת יותר על החיילים שלנו. מחריד אותי לקרוא על ילד בן 18 שנהרג על לא עוול בכפיו.זה מפחיד אותי לראות מילאומניק שבטח יצא מהבית ובראש שלו חשב "אני חוזר עוד יום,יומיים",את הילד שלו זה לא יעניין כשיגדל בתור יתום. סליחה שאני יותר מידי פסימית ומדברת רק על המלחמה אבל בשלושה שבועות האחרונים,היא הפכה להיות המציאות שלי. אני מסתובבת ברחובות ללא אנשים ומקלטים חנוקים,ובאמת הדבר היחידי שמעניין אותי שם זה איך אני יכולה להסיח את דעתם של האנשים שמכל מיני סיבות לא רצו לברוח מהבית שלהם,מהאדמה שלהם ומהמקום אליו הם שייכים. והאמת שאני יכולה להבין אותם. זה נחמד לבוא ליום יומיים להתארח אצל משפחה,ואפילו כיף לנסוע לבית מלון שיש לך תירוץ.ואז באה השאלה המוסרית:למה לי לעזוב את הבית שאוהב אותי,מחבק אותי ואליו אני שייך?! שאלתם פעם את עצמכם "אני הייתי עוזב אותו"??? אני הייתי משאיר את האלבום תמונות שלי,את המיטה שאני הכי אוהב לישון בה,את החלון שאני מתבונן בו בבוקר,ואת השירותים שהכי נוח לי בהם???אני הייתי עוזב אותם?? יצא לי להסתובב קצת בעולם ולדבר עם אנשים בני גילי מכל מיני ארצות ואף פעם לא הבנתי איך תמיד בעיקביות, הן פחות בוגרים ממני(לא בגלל מי שאני כמובן אלא פחות בוגרים ממני,ומבני גילי מישראל) ופתאום עכשיו אני מגיעה לתובנה:המציאות בישראל מכריחה אותך להתבגר מהר,בין אם אתה רוצה ובין אם לא.בין אם זה טוב ובין אם זה רע,זה פשוט קורה. וזהו אין לי מה להוסיף יותר על המלחמה, חוץ מזה שאני מקווה שיהיה כמה שפחות הרוגים ושהיא תיגמר כמה שיותר מהר. תשמרו על עצמכם אוהבת ומחבקת רב"ט אגם רודברג.
