הבוקר שאחרי
New member
שלום לכולם
טבעי שאני אכתוב שאני מופתע לגלות כזה פורום - אבל לא ממש. כלומר, התחלתי לקרוא קצת בנושא ומפה לשם הבחנתי בפורומים בחו"ל ואמרתי לעצמי, מעניין אם יש אחד כזה גם בתפוז. אז יש. טוב, מעט על עצמי. זה התחיל בגיל 10 (למיטב זכרוני כרגע) ונפל, איך לומר, על קרקע פוריה. תמיד היה ברור לי שאני מוזר אבל בשורה התחתונה, זה אף פעם לא הפריע לי. כלומר, הייתי שואל את עצמי, למה אני לא יכול לזרום כמו כולם אבל לא ציפיתי לתשובה. הנחת היסוד שלי הייתה שאני פשוט שונה, כי ככה אני מכיר את עצמי מאז ומתמיד. היה ברור לי שזה חלק ממני, משהו טבעי לחלוטין, גם אם לא "נורמלי" - כמו הצורך לאכול או לשתות. כך זה המשיך והחמיר עד שבגיל העשרה כבר הייתי משותק לגמרי - מה שהוביל למחלקות סגורות וכל הסיפור הזה. שם המצב הפך לסיוט אבל אחרי שנה וקצת זכיתי בטיפול. זו הייתה תרופה נגד פיצול אישיות (שלמיטב ידיעתי אין לי) שפשוט הרדימה אותי לזמנים ארוכים. זה עבד. אחרי כמה שנים כבר יכולתי לתפקד בלי התרופה. החיים נשארו אמנם הזויים ויחד איתם נשארו גם המטפלים שלי, אבל בסופו של דבר - גם זה הסתיים, ומזה קרוב לשנה אני חי מכל הבחינות לבד. היום אני בשנות העשרים ונדמה לי שאני יכול לומר שהשתקמתי. אם כי העניין הזה עדיין פה. "התסמונת" - או איך שלא קוראים לזה, למרות שנורא מוזר לי לכנות את זה ככה, כי רק לעיתים רחוקות ביותר (פעם בכמה חודשים?) אני מודע לזה. רוב הזמן זה זורם פשוט בשיא הטבעיות, חלק ממני, כמו הרגל, משהו שהוא כל כך אני שפשוט אי אפשר לשים לב אליו. זה לא מפריע בדרך כלל. אני מניח שזה פוגע באיכות החיים אבל זה ברמה הרבה יותר נמוכה ממה שזה היה. אני גם שולט בזה, כלומר אני משנה בתוכי את מה שאני חייב לעשות, לספור, לבדוק וכולי כדי שזה יפריע לי כמה שפחות - וכדי להבטיח "אחוזי הצלחה" גבוהים יותר. כך שנדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה - שזה כבר הפך להיות משהו שונה. כלומר, נדמה לי שמשום שזה פשוט חלק ממני, משום שזה פשוט שם בתור חלק מההוויה האנושית (שלי לפחות), זה לא יכול להעלם לגמרי - אבל זה בהחלט במינימום. במילים אחרות, אנחנו לא יכולים להעלים את הרעב, אבל כשאנחנו "בריאים" - הרעב לא מכתיב לנו מה, איך וכמה לאכול. ונדמה לי שזה המצב שלי היום. כי אם אני יכול לשנות לפעמים את הדפוסים האלה כדי שהם יתאימו לי, אם אני יכול להחליף לפעמים דפוס אחד באחר, משום שאני יודע שהם חסרי משמעות ושלמעשה אני זקוק לדפוס (אוכל) כלשהוא, ולא לדפוס ספציפי, אם אני יכול "להכשל" במבחן כזה או להתעלם ממבחן כזה ולהמשיך הלאה, אם זה כך - הרי שלמרות שאני זקוק להמון דפוסים כאלה, אני שולט בזה, לא? ויותר טוב מזה לא יכול להיות, לא? יש לפעמים רגעים לא נעימים - זה ברור. לפעמים זה גם "מנצח" וגורם לי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות אותם - דברים ממש לא נוחים, שדורשים יציאה מהבית, לדוגמא. אבל בדרך כלל אני "מנצח" בסופו של דבר. ובשורה התחתונה - אני חי, מתפקד ומנהל את חיי טוב יותר ממה שאי פעם חשבתי שאוכל. הרבה פחות טוב ממה שרציתי, אבל גם למדתי להתאים ציפיות (בערך). בכל אופן - יצא שכתבתי די הרבה. לא היה ככה בתכנון, ועכשיו אני כבר לא זוכר מה רציתי להגיד. אני מניח שזה גם לא ממש משנה - הכתיבה על משהו שעד עכשיו אף פעם לא טרחתי להוציא, כתיבה שזרמה יחסית, עשתה לי טוב. וזה מספיק. אז שיהיה לכם לילה טוב, ובהקשר הזה אני רק רוצה להגיד, שלא מזמן, כשגרתי בדירה קטנה ולא נוחה, לקח לי חצי שעה מרגע שנכנסתי למטה בכוונה לישון, ועד שבאמת נכנסתי למיטה (ולא יצאתי שוב כדי לבדוק משהו). היום, בדירה גדולה ש"אובייקטיבית" יש יותר מה לבדוק בה זה עניין של עשר דקות, בערך. זה שיפור
. טוב, סיימתי בנימה טובה, ועכשיו באמת, לילה טוב.
טבעי שאני אכתוב שאני מופתע לגלות כזה פורום - אבל לא ממש. כלומר, התחלתי לקרוא קצת בנושא ומפה לשם הבחנתי בפורומים בחו"ל ואמרתי לעצמי, מעניין אם יש אחד כזה גם בתפוז. אז יש. טוב, מעט על עצמי. זה התחיל בגיל 10 (למיטב זכרוני כרגע) ונפל, איך לומר, על קרקע פוריה. תמיד היה ברור לי שאני מוזר אבל בשורה התחתונה, זה אף פעם לא הפריע לי. כלומר, הייתי שואל את עצמי, למה אני לא יכול לזרום כמו כולם אבל לא ציפיתי לתשובה. הנחת היסוד שלי הייתה שאני פשוט שונה, כי ככה אני מכיר את עצמי מאז ומתמיד. היה ברור לי שזה חלק ממני, משהו טבעי לחלוטין, גם אם לא "נורמלי" - כמו הצורך לאכול או לשתות. כך זה המשיך והחמיר עד שבגיל העשרה כבר הייתי משותק לגמרי - מה שהוביל למחלקות סגורות וכל הסיפור הזה. שם המצב הפך לסיוט אבל אחרי שנה וקצת זכיתי בטיפול. זו הייתה תרופה נגד פיצול אישיות (שלמיטב ידיעתי אין לי) שפשוט הרדימה אותי לזמנים ארוכים. זה עבד. אחרי כמה שנים כבר יכולתי לתפקד בלי התרופה. החיים נשארו אמנם הזויים ויחד איתם נשארו גם המטפלים שלי, אבל בסופו של דבר - גם זה הסתיים, ומזה קרוב לשנה אני חי מכל הבחינות לבד. היום אני בשנות העשרים ונדמה לי שאני יכול לומר שהשתקמתי. אם כי העניין הזה עדיין פה. "התסמונת" - או איך שלא קוראים לזה, למרות שנורא מוזר לי לכנות את זה ככה, כי רק לעיתים רחוקות ביותר (פעם בכמה חודשים?) אני מודע לזה. רוב הזמן זה זורם פשוט בשיא הטבעיות, חלק ממני, כמו הרגל, משהו שהוא כל כך אני שפשוט אי אפשר לשים לב אליו. זה לא מפריע בדרך כלל. אני מניח שזה פוגע באיכות החיים אבל זה ברמה הרבה יותר נמוכה ממה שזה היה. אני גם שולט בזה, כלומר אני משנה בתוכי את מה שאני חייב לעשות, לספור, לבדוק וכולי כדי שזה יפריע לי כמה שפחות - וכדי להבטיח "אחוזי הצלחה" גבוהים יותר. כך שנדמה לי, ותקנו אותי אם אני טועה - שזה כבר הפך להיות משהו שונה. כלומר, נדמה לי שמשום שזה פשוט חלק ממני, משום שזה פשוט שם בתור חלק מההוויה האנושית (שלי לפחות), זה לא יכול להעלם לגמרי - אבל זה בהחלט במינימום. במילים אחרות, אנחנו לא יכולים להעלים את הרעב, אבל כשאנחנו "בריאים" - הרעב לא מכתיב לנו מה, איך וכמה לאכול. ונדמה לי שזה המצב שלי היום. כי אם אני יכול לשנות לפעמים את הדפוסים האלה כדי שהם יתאימו לי, אם אני יכול להחליף לפעמים דפוס אחד באחר, משום שאני יודע שהם חסרי משמעות ושלמעשה אני זקוק לדפוס (אוכל) כלשהוא, ולא לדפוס ספציפי, אם אני יכול "להכשל" במבחן כזה או להתעלם ממבחן כזה ולהמשיך הלאה, אם זה כך - הרי שלמרות שאני זקוק להמון דפוסים כאלה, אני שולט בזה, לא? ויותר טוב מזה לא יכול להיות, לא? יש לפעמים רגעים לא נעימים - זה ברור. לפעמים זה גם "מנצח" וגורם לי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות אותם - דברים ממש לא נוחים, שדורשים יציאה מהבית, לדוגמא. אבל בדרך כלל אני "מנצח" בסופו של דבר. ובשורה התחתונה - אני חי, מתפקד ומנהל את חיי טוב יותר ממה שאי פעם חשבתי שאוכל. הרבה פחות טוב ממה שרציתי, אבל גם למדתי להתאים ציפיות (בערך). בכל אופן - יצא שכתבתי די הרבה. לא היה ככה בתכנון, ועכשיו אני כבר לא זוכר מה רציתי להגיד. אני מניח שזה גם לא ממש משנה - הכתיבה על משהו שעד עכשיו אף פעם לא טרחתי להוציא, כתיבה שזרמה יחסית, עשתה לי טוב. וזה מספיק. אז שיהיה לכם לילה טוב, ובהקשר הזה אני רק רוצה להגיד, שלא מזמן, כשגרתי בדירה קטנה ולא נוחה, לקח לי חצי שעה מרגע שנכנסתי למטה בכוונה לישון, ועד שבאמת נכנסתי למיטה (ולא יצאתי שוב כדי לבדוק משהו). היום, בדירה גדולה ש"אובייקטיבית" יש יותר מה לבדוק בה זה עניין של עשר דקות, בערך. זה שיפור
