שלום לכולם

nimi68

New member
שלום לכולם

שלום לאנשי הפורום. פעם ראשונה שלי פה למרות שמידי פעם עברתי על ההודעות. אני בן 38 מגמגם ברמות שונות מקל עד בינוני, תלוי בתקופה, מאז שאני זוכר את עצמי. על הקשיים החברתיים והמקצועיים ועל ההשפלות בילדות אני לא צריך לפרט. כל מגמגם מכיר אותם היטב. אוכל רק להגיד שאני מזדהה עם רוב מה שכבר נכתב פה. רק עם דבר אחד, שחוזר פה שוב ושוב, קשה לי. זאת הפסימיות והייאוש שבאים בעיקר מהצעירים. אולי המקרה שלי יעודד קצת את הקוראים. אני דוקטור לפיסיקה ועובד בחברה גדולה במקצועי. לא היה קל להגיע למעמד הזה. הייתי צריך לתת הרצאות במעמדים שונים וכל אחת קיצרה את חיי בחמש שנים לפחות. בכל זאת התמודדתי. בחלק מהרצאות גמגמתי אוטוסטרדה ובחלקם דברתי די שוטף ומכמה התחמקתי ברגע האחרון מתוך חולשה (אני לא מתיימר להיות מושלם). בכל זאת, בסיכומו של דבר הקרירה התקדמה. הלקחים שלי הם שאנחנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים (טוב, אולי לא קרייני חדשות). צריך לעבוד קשה. קשה יותר מהאחרים אבל בסוף מצליחים. כדרך אגב, אני נשוי ויש לי ילדה מקסימה לכל אלה שמפקפקים ביכולתם להקים משפחה כי הם מגמגמים. אני לא רוצה להתפלסף יותר מידי בפעם הראשונה שלי. מחקה לתגובות.
 
אין מה להגיב פה יותר מדי,

סה"כ בהחלט כל הכבוד לך, אני מעריך את ההתמודדות שלך והעובדה שאתה חוזר לבמה אחרי כל פעם, למרות הגמגום באוטוסטרדה. זה באמת משהו שמנטלית קשה לעשות. לחזור למקום שעשה בך שפטים.ככה אני מרגיש בכל פעם שאני עולה מול קהל. אני מקווה שהדוגמא שלך תחזק את הצעירים. אני חושב שהבלתי צפוי יכול לשבור את הנפש, ואני חושב שזו הבעיה. עוד משהו קטן, תמיד היתה לי חיבה מיוחדת לפיסיקה, אבל מעולם לא הייתי ממש טוב בזה,חבל.
 

nimi68

New member
תשובה

הייתי בטיפול אצל קלינאית תקשורת בגיל 29. זה היה כהכנה להרצאה החשובה הראשונה שלי. זה עבד טוב וההרצאה עברה בשלום. אני חושב שההצלחה נבעה מכך שהמטרה הייתה ברורה: לא ציפיתי להפסיק לגמגם; ציפיתי להגיע לשטף דיבור מספק שיאפשר לי להעביר את המסרים שלי לקהל. ובאמת, בעזרת המון תרגול, כשלושה חודשים להרצאה אחת, ודיבור איטי וטכני זה עבד טוב. לא המשכתי לדבר ככה כי זה היה לא טבעי וחברי אמרו שאני משעמם אותם למות בדיבור האיטי שלי. אני משתמש כיום בטכניקה הזאת רק אם אני מגמגם קשה על מנת להחזיר את שטף הדיבור. פה, אני חושב, טמון הכלב, נולדתי מגמגם וכנראה שאני אמות כזה. לכן במקום להשקיע את כל מאמצי כדי להפוך ללא מגמגם אני לומד איך לחיות עם הגמגום ואיך לא לתת לו להפריע לי בחיים. זה לא קל ויש המון משברים אבל זה אפשרי. הבעיה היא שאנחנו מנסים כל הזמן להסתיר את זה. אדם חסר רגל או יד נכותו גלויה לכולם. אנחנו , כל עוד נשתוק, נכותנו מוסתרת ואנחנו מנסים להסתירה ככל שניתן. זאת טעות לדעתי. אני מגמגם וזהו. שיקפצו לי כולם. ברגע שעוברים את המשוכה הפסיכולוגית הזו (זה קרה לי בגיל 30) הכל נראה אחרת, והרבה יותר קל להתמודד. כדרך אגב, לכל השואלים אם זה פסיכולוגי או פיסיולוגי: סבא שלי, ודוד שלי ז"ל גמגמו. אני וכנראה הבת של אחותי מגמגמים ברמות שונות. כך שאין ספק שיש פן פיסיולוגי שללא ספק מתוגבר ע"י הפן הפסיכולוגי.
 
למעלה