שלום לכולם
אני פונה לפורום הזה בלית ברירה. אני לא אדם המאמין כי אחרים יוכלו לפתור את בעיותיי- פשוט נשארתי אובדת עצות. יש לי בת זוג. שנתיים וחודשיים בסוף החודש. ההורים שלי גילו עלינו חצי שנה אחרי שהתחלנו את מערכת היחסים- דהיינו לפני שנה ושמונה חודשים. השנה הראשונה ביני לבין ההורים שלי הייתה נורא קשה, המון ריבים, המון צעקות, מעט מאוד דיבורים והבנה. ישר ולעניין- היא לא נכנסת אליי הביתה. ההורים שלי לא מוכנים לראות אותה, הם לא מדברים איתי על העניין מלבד שאלה טעונת ציפיות ותקוות שהבת הקטנה אולי תעזור לצד השני של המתרס וגם זה, רק פעם בחצי שנה לערך. כל הפגישות בינינו נערכות אצלה בבית- וזה, איך להגיד... ממש לא אידיאלי. ההורים שלה מבוגרים ולא יודעים עלינו, אני בטוחה שעולות להן כל מני שאלות בנידון, אני גם די בטוחה שהם שואלים אותה על זה- אבל היא לא מספרת לי שום דבר. אני ממש לא יודעת מה לעשות. קשה לי עם הקשר הזה. שכחתי להוסיף- אני חיילת, משרתת במרכז וגרה בדרום. כל יום אני מגיעה הביתה בסביבות השעה 7 בערב ובשבע וחצי אני כבר אצלה, נכנסת בדלת של הבית ישר לכיוון החדר- לפעמים אפילו בריצה, מתפללת שההורים שלה לא ישימו לב שזו שוב אני, שוב אצלם בבית, שוב הדלת שלה- שלעולם נשארת פתוחה ננעלת לה, לפעמים לא בצורה שקטה כמו שקיוינו לה. שוב האמא פותחת את הדלת מבלי להתריע לפני או לדפוק ומתפלאת על כך שהבת שלה נעלה את הדלת. שוב. "מה את עושה שם?" שוב נשאלת השאלה. שוב נשארות בחדר, עד שיורד הלילה ומתחמקות בשקט מופתי. יש תסריט קבוע ומוסכם על איך כל דבר צריך להתרחש כשאנחנו אצלה. ואנחנו תמיד אצלה. היינו אמורות לעבור לגור יחד לפני חצי שנה בערך. זה לא יצא לפועל ומסתמן כי זה גם לא יצא. אני לא יכולה לבוא אליה יותר מדי, לא נעים לי מההורים שלה ולא נעים לי מהמצבים שאנחנו נקלעות אליהם, והיא לא יכולה לבוא אליי הביתה כי ההורים שלי לא מוכנים לראות אותה ויותר מזה- אני מפחדת שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע כשהם יראו אותה. ממש קשה לי. אני לא יודעת מה לעשות. אני אשמח לקבל תגובה מכל מי שרק מוכן להתייחס ולעזור, כי אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות עם הקשר הזה.
אני פונה לפורום הזה בלית ברירה. אני לא אדם המאמין כי אחרים יוכלו לפתור את בעיותיי- פשוט נשארתי אובדת עצות. יש לי בת זוג. שנתיים וחודשיים בסוף החודש. ההורים שלי גילו עלינו חצי שנה אחרי שהתחלנו את מערכת היחסים- דהיינו לפני שנה ושמונה חודשים. השנה הראשונה ביני לבין ההורים שלי הייתה נורא קשה, המון ריבים, המון צעקות, מעט מאוד דיבורים והבנה. ישר ולעניין- היא לא נכנסת אליי הביתה. ההורים שלי לא מוכנים לראות אותה, הם לא מדברים איתי על העניין מלבד שאלה טעונת ציפיות ותקוות שהבת הקטנה אולי תעזור לצד השני של המתרס וגם זה, רק פעם בחצי שנה לערך. כל הפגישות בינינו נערכות אצלה בבית- וזה, איך להגיד... ממש לא אידיאלי. ההורים שלה מבוגרים ולא יודעים עלינו, אני בטוחה שעולות להן כל מני שאלות בנידון, אני גם די בטוחה שהם שואלים אותה על זה- אבל היא לא מספרת לי שום דבר. אני ממש לא יודעת מה לעשות. קשה לי עם הקשר הזה. שכחתי להוסיף- אני חיילת, משרתת במרכז וגרה בדרום. כל יום אני מגיעה הביתה בסביבות השעה 7 בערב ובשבע וחצי אני כבר אצלה, נכנסת בדלת של הבית ישר לכיוון החדר- לפעמים אפילו בריצה, מתפללת שההורים שלה לא ישימו לב שזו שוב אני, שוב אצלם בבית, שוב הדלת שלה- שלעולם נשארת פתוחה ננעלת לה, לפעמים לא בצורה שקטה כמו שקיוינו לה. שוב האמא פותחת את הדלת מבלי להתריע לפני או לדפוק ומתפלאת על כך שהבת שלה נעלה את הדלת. שוב. "מה את עושה שם?" שוב נשאלת השאלה. שוב נשארות בחדר, עד שיורד הלילה ומתחמקות בשקט מופתי. יש תסריט קבוע ומוסכם על איך כל דבר צריך להתרחש כשאנחנו אצלה. ואנחנו תמיד אצלה. היינו אמורות לעבור לגור יחד לפני חצי שנה בערך. זה לא יצא לפועל ומסתמן כי זה גם לא יצא. אני לא יכולה לבוא אליה יותר מדי, לא נעים לי מההורים שלה ולא נעים לי מהמצבים שאנחנו נקלעות אליהם, והיא לא יכולה לבוא אליי הביתה כי ההורים שלי לא מוכנים לראות אותה ויותר מזה- אני מפחדת שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע כשהם יראו אותה. ממש קשה לי. אני לא יודעת מה לעשות. אני אשמח לקבל תגובה מכל מי שרק מוכן להתייחס ולעזור, כי אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות עם הקשר הזה.