לא, אין פה הבדל של אבחנה
ההבדל הוא בעיקר בעוצמות-- דיכאון גורם לשיבוש בשיפוט המציאות (לא בשיבוש בוחן המציאות, אלא בשיפוטה), דיכאון הוא משהו טוטאלי, עוצמתי וסוחף. כשאת יושבת עם אדם בדיכאון, את מרגישה אחד משני דברים- או כובד בלתי אפשרי או ריקנות אדירה. זה לא סתם להיות בדיכי, זה לא עצב. דיסטימיה היא מצב יותר 'שטוח', לא שאני מפחיתה בעוצמתו, אבל הוא נמצא אי-שם באמצע הדרך בין עצב רגיל ודיכאון. בדרך כלל זה כמו 'סימפטומים קלים' של דיכאון, כלומר יש עצב, מצוקה, קושי אבל הפגיעה בתפקוד היא לא כ"כ מאסיבית, הפגיעה בשיפוט שטחית יותר ויש יותר תובנה למצב, אם כי לא לגמרי. חשוב להבחין בין התיאור הקליני, שניתן ליישם אותו גם לאפקט או להתנהגות, ובין מתן האבחנה. במילים אחרות, דיסטימיה ודיכאון שניהם יכולים להיות שם תואר (אפקט דכאוני, אפקט דיסטימי) ושניהם יכולים להיות אבחנות (הפרעת דיכאון מאג'ורי והפרעה דיסטימית). למיטב זכרוני, ה-DSM מגדיר הפרעה דיסטימית כקיום מתמשך של רגש דיסטימי ושל סימפטומים של דיסטימיה לאורך פרק זמן ממושך (לא זוכרת כמה, שנה או שנתיים, משהו כזה) שאינו חופף לדיכאון. הכוונה היא לכך שבמשך אותו פרק זמן האדם ירגיש במצב רוח ירוד, ירגיש חוסר ערך או מצוקה, יחוש חוסר תקווה, ויהיו שינויים מסוימים בשינה, תיאבון, ריכוז וכיוצב'. זה ממש כמו דיכאון, רק בקטן יותר. לשאלתך השניה-- מדעי ההתנהגות הוא תחום רחב יותר הכולל גם סוציולוגיה ואולי עוד תחומים, בעוד פסיכולוגיה מתמקד, כמובן, רק בפסיכולוגיה. התואר הוא דומה, אולם מי שרוצה להמשיך ללימודים מתקדמים בפסיכולוגיה נדרש להתמקד בקורסים בפסיכולוגיה בתוך התואר במדעי ההתנהגות. בטח יהיו כאן ב"שניקים שיוכלו להבהיר יותר.