כעיקרון כן, אבל.
שוב - אני לא רואה בלימודים אינטנסטיביים יותר אצל מחוננים משהו לא טוב כלשעצמו, כל עוד נשמר האיזון הראוי בין עיון אינטלקטואלי לבין עיון פנימי. לפחות מהנסיון שלי, הסביבה הקרובה מאוד מעודדת את העיון האינטלקטואלי-אקדמי ושם גם המחונן לומד שאפשר לקבל לגיטימציה, תשומת לב והמון המון פידבקים חיוביים. מעטים מאוד האנשים שיודעים להגיד "כל הכבוד, אבל - מה איתך? מה אתה רוצה לעשות? מי אתה רוצה להיות?". מעבר להנאה, לגירוי, לאתגר ולפידבקים החיוביים (המשמעותיים מאוד, אין צורך לומר), מוכרח להיות שם איזה מבוגר אחראי שידאג גם שלמחונן תהיה מסגרת חברתית, ושיוכל להתפתח כאדם אוטונומי ותבוניף לא רק כאינטלקט מתפתח. אני מסכימה איתך בנוגע לזה שגיל ההתבגרות הוא שלב משמעותי אצל כל אדם; אבל אני חושבת שאצל מחוננים התהליך מסובך יותר: בדרך כלל קיימת קורלצייה מסויימת בין "גיל אינטלקטואלי" ו"גיל נפשי" אצל רוב האוכלוסייה, אבל עם מחוננים צריך להיות עם אצבע רגישה יותר על הדופק בשביל לבדוק שזה אכן ככה. הדוגמה הכי טובה שאני יכולה להביא בשביל להמחיש את זה עשוייה להיראות נורא בנאלית, אבל היא מדוייקת מאוד, לטעמי: בסרט "וויל הנטינג" רובין וויליאמס לוקח את מאט דיימון (נדמה לי שזה הוא) לשיחה בפארק אחרי שדיימון פלט איזושהי שטות ילדותית על אשתו של וויליאמס. אני לא אחזור על כל מה שנאמר שם (אם כי מאוד מומלץ לראות את הסרט, לדעתי), אבל הרעיון הכללי הוא שהכרת החיים (האהבה, הידידות) באופן אינטלקטואלי בלבד (למשל לצטט את שייקספיר בתשובה לשאלה "מה זו אהבה?") היא ריקה מתוכן. את החיים אי אפשר להכיר אינטלקטואלית בלבד; מוכרחים לחוות אותם. מה שמטריד אותי בהאצת מחוננים היא בדיוק האפשרות שיהיו שם יותר מדי פרופסורים כמו הפרופסור למתמטיקה שלוקח אותו תחת חסותו, ופחות מדי רובין וויליאמסים שידאגו גם לנפשו של הבחור בנוסף לשכלו. הדאגה הזו לא מבוססת, אגב, על תחושת מרמור אישית או משהו כזה; להיפך - המדריך שלי לדוקטורט הוא בדיוק מעין רובין וויליאמס כזה ואני מודה לאלוהי כל ההנחיות על שהסכים לקחת אותי.
כעיקרון כן, אבל.
שוב - אני לא רואה בלימודים אינטנסטיביים יותר אצל מחוננים משהו לא טוב כלשעצמו, כל עוד נשמר האיזון הראוי בין עיון אינטלקטואלי לבין עיון פנימי. לפחות מהנסיון שלי, הסביבה הקרובה מאוד מעודדת את העיון האינטלקטואלי-אקדמי ושם גם המחונן לומד שאפשר לקבל לגיטימציה, תשומת לב והמון המון פידבקים חיוביים. מעטים מאוד האנשים שיודעים להגיד "כל הכבוד, אבל - מה איתך? מה אתה רוצה לעשות? מי אתה רוצה להיות?". מעבר להנאה, לגירוי, לאתגר ולפידבקים החיוביים (המשמעותיים מאוד, אין צורך לומר), מוכרח להיות שם איזה מבוגר אחראי שידאג גם שלמחונן תהיה מסגרת חברתית, ושיוכל להתפתח כאדם אוטונומי ותבוניף לא רק כאינטלקט מתפתח. אני מסכימה איתך בנוגע לזה שגיל ההתבגרות הוא שלב משמעותי אצל כל אדם; אבל אני חושבת שאצל מחוננים התהליך מסובך יותר: בדרך כלל קיימת קורלצייה מסויימת בין "גיל אינטלקטואלי" ו"גיל נפשי" אצל רוב האוכלוסייה, אבל עם מחוננים צריך להיות עם אצבע רגישה יותר על הדופק בשביל לבדוק שזה אכן ככה. הדוגמה הכי טובה שאני יכולה להביא בשביל להמחיש את זה עשוייה להיראות נורא בנאלית, אבל היא מדוייקת מאוד, לטעמי: בסרט "וויל הנטינג" רובין וויליאמס לוקח את מאט דיימון (נדמה לי שזה הוא) לשיחה בפארק אחרי שדיימון פלט איזושהי שטות ילדותית על אשתו של וויליאמס. אני לא אחזור על כל מה שנאמר שם (אם כי מאוד מומלץ לראות את הסרט, לדעתי), אבל הרעיון הכללי הוא שהכרת החיים (האהבה, הידידות) באופן אינטלקטואלי בלבד (למשל לצטט את שייקספיר בתשובה לשאלה "מה זו אהבה?") היא ריקה מתוכן. את החיים אי אפשר להכיר אינטלקטואלית בלבד; מוכרחים לחוות אותם. מה שמטריד אותי בהאצת מחוננים היא בדיוק האפשרות שיהיו שם יותר מדי פרופסורים כמו הפרופסור למתמטיקה שלוקח אותו תחת חסותו, ופחות מדי רובין וויליאמסים שידאגו גם לנפשו של הבחור בנוסף לשכלו. הדאגה הזו לא מבוססת, אגב, על תחושת מרמור אישית או משהו כזה; להיפך - המדריך שלי לדוקטורט הוא בדיוק מעין רובין וויליאמס כזה ואני מודה לאלוהי כל ההנחיות על שהסכים לקחת אותי.
