שלום לכולם!
קוראים לי רואי, אני בן 12, כנראה הכי קטן כאן בפורום (איזה באסה!), וגם אני מגמגם. אם אפשר להגדיר את רמת הגמגום שלי, נראה לי שהיא במקרה הגרוע ביותר בינונית ובמקרה הטוב ביותר קלה מאוד. אני לא משתתף בפורום הרבה, אבל לפעמים יוצא לי לקרוא פה הודעות של כמה חבר'ה. אז הנה הסיפור שלי: בגיל 9, לפני 3 שנים, אמא שלי עבדה בהונגריה, מנהלת של חברת קניונים מאוד מצליחה שם, והיא הייתה נוסעת לשם 6 ימים בשבוע וחזרה לפה יום אחד בשבוע, כך שבקושי ראינו אותה. אז החלטנו לעבור להונגריה לפרק זמן מסוים. ההורים שלי רשמו אותי ואחותי (בת 15 עוד מעט, לא מגמגמת, אני היחיד במשפחה שיש לו את זה) לבי"ס האמריקאי בהונגריה, AISB (American International School in Budapest), ושם נמצאים כל הילדים של ההורים שעובדים פה, מכל המדינות, בכיתה שלי היו 16 תלמידים, חברי הטוב ביותר היה סנג ג'ו, שהיה דרום קוריאני. כרגע אני שומר איתו על קשר, דרך המסנג'ר. עכשיו בואו נגיע לקטע הכי מפתיע: כל השנה שהיינו שם לא גמגמתי, ואם כבר, אז בקושי. השתתפתי בכיתה במרץ (הכל באנגלית כמובן, אם עדיין לא הבנתם), כולם היו חברים שלי, הייתי מאוד פופולרי, האנגלית שלי הייתה מצוינת, גם היה לי מבטא אמריקאי, בקיצור, הכל היה מושלם. אבל כעבור שנה אמא שלי עזבה את החברה, והיינו צריכים לחזור לישראל. ואז, ביום האחרון ללימודים בAISB, שרציתי להיפרד מסנג ג'ו וכולם, פתאום, בבת אחת, שוב בא לי הגמגום, ונתקעתי. ושתבינו, כל השנה השטף שלי היה מצוין אומנם נתקעתי פעם ב, אבל לא הרגישו את זה, וביום האחרון הכל נעלם. אז חזרנו לישראל, כאשר עליתי לכיתה ד', בן 10. נרשמתי לבי"ס למחוננים, כי שהיינו בכיתה ב', לפני הונגריה, עברתי מבחנים שגילו שאני מחונן, עוד הוכחה שהטענה הכל כך טיפשית הזאת שאומרת שמגמגמים דפוקים ודבילים לא נכונה. אז בקיצור, כך זה נמשך, אני עדיין באותו בי"ס, עם אותה בעיה, כיתה ו' כרגע. יש לי הרבה חברים ואני נחשב לאחד מהמקובלים בכיתה, אבל עדיין הגמגום, מאוד מפריע לי, ובעיקר מה שמפחיד אותי זה כמובן אמירת השם, שתמיד המורים שואלים איך קוראים לך? ואז הדם עולה לי לראש ואני שותק לכמה שניות, ואז אומר בקושי. ועכשיו, אם כבר מדברים על הגמגום אצלי, אז יש לי את בעיית הבלוקים, כאילו אני יכול לדבר רצוף כמה שאני רוצה, עד שמגיעה מילה שמתחילה באות שקשה לי איתה, ואז אני שותק לכמה שניות ואומר אותה. מה שמפריע זה שהשניות האלה (מקסימום 4,5, שזה יחסית הרבה) נראות כמו נצח. מצפה לתגובות, רואי
קוראים לי רואי, אני בן 12, כנראה הכי קטן כאן בפורום (איזה באסה!), וגם אני מגמגם. אם אפשר להגדיר את רמת הגמגום שלי, נראה לי שהיא במקרה הגרוע ביותר בינונית ובמקרה הטוב ביותר קלה מאוד. אני לא משתתף בפורום הרבה, אבל לפעמים יוצא לי לקרוא פה הודעות של כמה חבר'ה. אז הנה הסיפור שלי: בגיל 9, לפני 3 שנים, אמא שלי עבדה בהונגריה, מנהלת של חברת קניונים מאוד מצליחה שם, והיא הייתה נוסעת לשם 6 ימים בשבוע וחזרה לפה יום אחד בשבוע, כך שבקושי ראינו אותה. אז החלטנו לעבור להונגריה לפרק זמן מסוים. ההורים שלי רשמו אותי ואחותי (בת 15 עוד מעט, לא מגמגמת, אני היחיד במשפחה שיש לו את זה) לבי"ס האמריקאי בהונגריה, AISB (American International School in Budapest), ושם נמצאים כל הילדים של ההורים שעובדים פה, מכל המדינות, בכיתה שלי היו 16 תלמידים, חברי הטוב ביותר היה סנג ג'ו, שהיה דרום קוריאני. כרגע אני שומר איתו על קשר, דרך המסנג'ר. עכשיו בואו נגיע לקטע הכי מפתיע: כל השנה שהיינו שם לא גמגמתי, ואם כבר, אז בקושי. השתתפתי בכיתה במרץ (הכל באנגלית כמובן, אם עדיין לא הבנתם), כולם היו חברים שלי, הייתי מאוד פופולרי, האנגלית שלי הייתה מצוינת, גם היה לי מבטא אמריקאי, בקיצור, הכל היה מושלם. אבל כעבור שנה אמא שלי עזבה את החברה, והיינו צריכים לחזור לישראל. ואז, ביום האחרון ללימודים בAISB, שרציתי להיפרד מסנג ג'ו וכולם, פתאום, בבת אחת, שוב בא לי הגמגום, ונתקעתי. ושתבינו, כל השנה השטף שלי היה מצוין אומנם נתקעתי פעם ב, אבל לא הרגישו את זה, וביום האחרון הכל נעלם. אז חזרנו לישראל, כאשר עליתי לכיתה ד', בן 10. נרשמתי לבי"ס למחוננים, כי שהיינו בכיתה ב', לפני הונגריה, עברתי מבחנים שגילו שאני מחונן, עוד הוכחה שהטענה הכל כך טיפשית הזאת שאומרת שמגמגמים דפוקים ודבילים לא נכונה. אז בקיצור, כך זה נמשך, אני עדיין באותו בי"ס, עם אותה בעיה, כיתה ו' כרגע. יש לי הרבה חברים ואני נחשב לאחד מהמקובלים בכיתה, אבל עדיין הגמגום, מאוד מפריע לי, ובעיקר מה שמפחיד אותי זה כמובן אמירת השם, שתמיד המורים שואלים איך קוראים לך? ואז הדם עולה לי לראש ואני שותק לכמה שניות, ואז אומר בקושי. ועכשיו, אם כבר מדברים על הגמגום אצלי, אז יש לי את בעיית הבלוקים, כאילו אני יכול לדבר רצוף כמה שאני רוצה, עד שמגיעה מילה שמתחילה באות שקשה לי איתה, ואז אני שותק לכמה שניות ואומר אותה. מה שמפריע זה שהשניות האלה (מקסימום 4,5, שזה יחסית הרבה) נראות כמו נצח. מצפה לתגובות, רואי