שלום לכולם!!
היי לכולם!האמת היא שזאת הפעם השלישית שאני מנסה לכתוב את מה שיש לי להגיד וכבר כמה פעמים מחקתי כי היה יוצא יותר מדי ארוך ומייגע כנראה שגם הפעם יהיה ארוך,אבל בכל זאת..פשוט באמת שאכשיו אני לא מרגיש טוב,וסתם החלטתי לשפוך ת"לב על כל הדברים שהגימגום שלי גורם לי לעשות ולפספס.אני בחור צעיר,בן 26 כל החיים היתה עצלי בעיית גמגום ברמה אחת או שנייה,כל פעם למדתי לשמור על עצמי ולפעמים אפילו היו תקופות ארוכות שדברתי כמו כל האנשים האחרים אבל הבעייה כל פעם הייתה חוזרת ובחצי השנה האחרונה זה רק הולך ומחמיר.כל בחורה שהיתי נפגש איתה הייתה מנתקת איתי קשר לאחר תקופה מסויימת שהיתי מתחיל לגמגם,אני לא מעשים אותן אבל בכל זאת זה מעצבן.בחצי השנה האחרונה אפילו פיתחתי איזה שהוא פחד מלפתח קשר חדש,עד כדי כך ששלוש או 4 פעמים היתי לוקח מספר טלפון ולא הייתי מתלפן כי פחדתי אחר כך להיפגע.היו מקרים שהיתי ביום שישי נשאר בבית ולא היתי יוצא אם חברים כי הייתי מרגיש שיהיה לי קשה לדבר איתם,הם לא סמים לב על זה,אבל זה מפריע לי באופן אישי כי הרבה אנשים מכירים אותי מתקופות שכמעט לא היתי מגמגם בכלל.לגבי היציאות בפרט,אז התחלתי לצאת רק למקומות אם מוזיקה רואשת כמו פאבים ומועדנים כי שם אני מדבר כמעט באופן שוטף.אבל אני קצת מפחד לצאת למקום שקט כמו מסעדה או שסטם ללכת עם מישהו לים.אני הולך לשם לבד. בגלל הגימגום אני גם לא מדבר הרבה בטלפון אפילו שאני חייב,בגלל זה לדוגמה פספסטי הזדמנות להיתקבל לעבודה מצויינת,או לדוגמה אכשיו לפני שבוע עבדתי יומיים ברצף,אני עובד בשתי עבודות,עבודה אחת בתור מאפתח,פעמיים בשבוע ועבודה שניה בחברת הייטק,שם 4 פעמים,בקיצור לפני שבוע ממש הייתה היתנגשות והרגשתי שאני לא יכול לטלפן ולהחליף מישמרת,בקיצור מ 9 בבוקר עד 10 בלילה ישבתי מול המחשב בעבודה הראשונה,אחר כך מ11 בלילה עד 7 בבוקר הלכתי לשמור ו ב 9 בבוקר הגעתי שוב ליום עבודה מול המחשב.בקיצור בלגן.. עוד כמה דברים מעצבנים זה שקשה לי בכל מני דברים קטנים שאלמנטריים לאנשים ה "נורמלים" ואני תלוי בהורים כמו למשל לעשות כל מני טלפונים וכו" .ובכלל ההורים חושבים שאצלי הכל בסידר,ושאם יש בעייה אז זה יעבור,אבל זה לא עובר ואני מרגיש שאני נסגר בתוכי ולא יודע מש לעשות. ועוד דבר אחד קטן,יצאתי אתמול אם בחורה שהכרתי,למען האמת היא הזמינה אותי,והרג אותי שחשבתי פעמיים לפני שנסעתי אליה,כי מזמן לא נפגשתי אם בנות ונמנעתי לעשות את זה,בקיצור בדרך אליה פעמיים הייתי עוצר רכב,וחשבתי לחזור,בסוף אבל נפגשתי איתה,הלכנו לשבת באיזה שהוא מקום,וכרגיל התחלתי לגמגם,אבל סמתי על זה פס,אמרתי לעצמי שאני לא מוכן יותר להיפגע,והיסתבר שבן דודה שלה גם מגמגם,אבל היא היתרשמה מזה שהיה לי בטחון עצמי.למען האמת אולי זה טוב להיראות כזה סמח והכל,לסים פס ולהיראות גבר,אבל אין לי אשליות,אם כל הכבוד אני לא יראה אותה יותר,ועד אכשיו כואב לי מכל הסיפור.ובכלל הכל כואב לי בפנים ואני לא יכול לספר את זה לאף אחד.המשאלה היחידה שלי היא לדבר בסידר ולא להיתקע.אם הייתי כמו כל האנשים האחרים החיים היו אחרים לגמרי.ואני עייף כל יום בבית להגיד שהכל טוב והכל בסידר.ואני עייף שכל פעם אומרים לי איזה אני בחור טוב והכל כי זה לא כך.אני מרגיש כמו שמשהו מאוד מחואר יושב עצלי בפנים ולא נותן לי להיות מי שאני רוצה להיות.ודרך הגב,תיסלחו על שגיעות כתיב,לא נולדתי בארץ.לא שזה כל כך חשוב..
היי לכולם!האמת היא שזאת הפעם השלישית שאני מנסה לכתוב את מה שיש לי להגיד וכבר כמה פעמים מחקתי כי היה יוצא יותר מדי ארוך ומייגע כנראה שגם הפעם יהיה ארוך,אבל בכל זאת..פשוט באמת שאכשיו אני לא מרגיש טוב,וסתם החלטתי לשפוך ת"לב על כל הדברים שהגימגום שלי גורם לי לעשות ולפספס.אני בחור צעיר,בן 26 כל החיים היתה עצלי בעיית גמגום ברמה אחת או שנייה,כל פעם למדתי לשמור על עצמי ולפעמים אפילו היו תקופות ארוכות שדברתי כמו כל האנשים האחרים אבל הבעייה כל פעם הייתה חוזרת ובחצי השנה האחרונה זה רק הולך ומחמיר.כל בחורה שהיתי נפגש איתה הייתה מנתקת איתי קשר לאחר תקופה מסויימת שהיתי מתחיל לגמגם,אני לא מעשים אותן אבל בכל זאת זה מעצבן.בחצי השנה האחרונה אפילו פיתחתי איזה שהוא פחד מלפתח קשר חדש,עד כדי כך ששלוש או 4 פעמים היתי לוקח מספר טלפון ולא הייתי מתלפן כי פחדתי אחר כך להיפגע.היו מקרים שהיתי ביום שישי נשאר בבית ולא היתי יוצא אם חברים כי הייתי מרגיש שיהיה לי קשה לדבר איתם,הם לא סמים לב על זה,אבל זה מפריע לי באופן אישי כי הרבה אנשים מכירים אותי מתקופות שכמעט לא היתי מגמגם בכלל.לגבי היציאות בפרט,אז התחלתי לצאת רק למקומות אם מוזיקה רואשת כמו פאבים ומועדנים כי שם אני מדבר כמעט באופן שוטף.אבל אני קצת מפחד לצאת למקום שקט כמו מסעדה או שסטם ללכת עם מישהו לים.אני הולך לשם לבד. בגלל הגימגום אני גם לא מדבר הרבה בטלפון אפילו שאני חייב,בגלל זה לדוגמה פספסטי הזדמנות להיתקבל לעבודה מצויינת,או לדוגמה אכשיו לפני שבוע עבדתי יומיים ברצף,אני עובד בשתי עבודות,עבודה אחת בתור מאפתח,פעמיים בשבוע ועבודה שניה בחברת הייטק,שם 4 פעמים,בקיצור לפני שבוע ממש הייתה היתנגשות והרגשתי שאני לא יכול לטלפן ולהחליף מישמרת,בקיצור מ 9 בבוקר עד 10 בלילה ישבתי מול המחשב בעבודה הראשונה,אחר כך מ11 בלילה עד 7 בבוקר הלכתי לשמור ו ב 9 בבוקר הגעתי שוב ליום עבודה מול המחשב.בקיצור בלגן.. עוד כמה דברים מעצבנים זה שקשה לי בכל מני דברים קטנים שאלמנטריים לאנשים ה "נורמלים" ואני תלוי בהורים כמו למשל לעשות כל מני טלפונים וכו" .ובכלל ההורים חושבים שאצלי הכל בסידר,ושאם יש בעייה אז זה יעבור,אבל זה לא עובר ואני מרגיש שאני נסגר בתוכי ולא יודע מש לעשות. ועוד דבר אחד קטן,יצאתי אתמול אם בחורה שהכרתי,למען האמת היא הזמינה אותי,והרג אותי שחשבתי פעמיים לפני שנסעתי אליה,כי מזמן לא נפגשתי אם בנות ונמנעתי לעשות את זה,בקיצור בדרך אליה פעמיים הייתי עוצר רכב,וחשבתי לחזור,בסוף אבל נפגשתי איתה,הלכנו לשבת באיזה שהוא מקום,וכרגיל התחלתי לגמגם,אבל סמתי על זה פס,אמרתי לעצמי שאני לא מוכן יותר להיפגע,והיסתבר שבן דודה שלה גם מגמגם,אבל היא היתרשמה מזה שהיה לי בטחון עצמי.למען האמת אולי זה טוב להיראות כזה סמח והכל,לסים פס ולהיראות גבר,אבל אין לי אשליות,אם כל הכבוד אני לא יראה אותה יותר,ועד אכשיו כואב לי מכל הסיפור.ובכלל הכל כואב לי בפנים ואני לא יכול לספר את זה לאף אחד.המשאלה היחידה שלי היא לדבר בסידר ולא להיתקע.אם הייתי כמו כל האנשים האחרים החיים היו אחרים לגמרי.ואני עייף כל יום בבית להגיד שהכל טוב והכל בסידר.ואני עייף שכל פעם אומרים לי איזה אני בחור טוב והכל כי זה לא כך.אני מרגיש כמו שמשהו מאוד מחואר יושב עצלי בפנים ולא נותן לי להיות מי שאני רוצה להיות.ודרך הגב,תיסלחו על שגיעות כתיב,לא נולדתי בארץ.לא שזה כל כך חשוב..
אני לא יודע איך לעודד אותך כי אני לא יודע איך לעודד את עצמי אני ממש לא מהאופטימים פה גם אצלי בדיוק אותו דבר גם בתחום העבודה הקריירה הזוגיות והחברה. כל מה שיש לי להגיד זה שאני מזדהה איתך. -תהיה חזק- לפחות עכשיו אתה יודע שיש לך עם מי לדבר בנושא זה כבר משהו, ואם אתה מעוניין לנסות כל מיני טיפולים ש-אולי- יעזרו אז נשמח להמליץ לך על כמה.