שלום לכולם
כשהייתי ילד קטן בן 4-7 הייתי מגמגם והייתי מטופל אצל קלינאית תקשורת. אני זוכר היטב את ההתאמצות הפיזית בפה ובלשון להוציא את המילה בשליטה שלא יצא לי גימגום . למרבה הפלא גילתי במשך הזמן שברגע שיש לי קושי להגיד את מה שאני רוצה ואני מתאמץ חזק מאוד אז אני מצליח להוציא את מה שאני ואמר בהצלחה בלי גימגום . אבל ההתאמצות הזאת לא היתה קלה והיא הוציאה ממני את כל הקשב ואת כל האנרגיות . הייתי מתאמץ נורא לארגן את מה שאני רוצה לומר בצורה שהלשון תאמר את המילה בלי לגמגם.[ רגעים אלה היו ממש טראומטיים בשבילי מההתאמצות הפיזית כי הייתי מאמץ את הלשון ומנסה לתאם את הצליל של ההברה הראשונה באות הראשונה של המילה ללשון בפה שקשה היה להניע אותה . רגעים אלה לא עברו באמת בגיל 7 . אומנם בזכות ההתאמצות הזאת הצלחתי להפחית את הקושי אבל הקושי לבש צורות אחרות ביכולת ההתבטאות המילולית ובתכנון וארגון מראש של הדברים שרציתי לומר . ולמדתי בעצמי אסטרגיות לבד אוטומטית מרצון לשרוד לתקשר עם אנשים . אחרי גיל 7-8 הגימגום פחות הופיע לי אבל עדיין היה מופיע לעתים קרובות שוב התקפי הקושי הנוראי בדיבור ואוטומטית הייתי מתאמץ חזק . במקביל פיתחתי לכל הזמן אסטרטגית התמודדות של לתכנן במוח מראש כל מילה שאני רוצה להגיד . ובאמת כל מילה שרציתי להגיד, הייתי מחכה ואומר אותה קודם לעצמי כשאני מחזיק לעצמי אצבעות שאצליח להוציא את המילה הזאת, שעשיתי לה חזרה גנרלית עם עצמי, בלי גימגום במבחן המציאות בזמן אמת. ולכן ההתמודדות שלי עם הקושי הזה היה מלחמה פנימית שלי בעצמי כאילו אני נלחם בעצמי. מצד אחד כל ההתאמצות הזאת היא מצורך אנושי לתקשורת עם הסביבה מצד שני מגע אמיתי עם הסביבה שאב ממני המון המון אנרגיות ותסכולים . האנרגיות כללו הקצאת חשיבה, רגש תסכול ואכזבה, קשב וריכוז כך שמשימת הדיבור עייפה אותי נורא . מה שאני רוצה לומר שמאז אומנם צורת הגימגום לא בולטת אבל עברה לחשיבה של לפני הדיבור ואני מוצא את עצמי עם אותה התאמצות רק שעכשיו היא מפוזרת יותר כי היא לא בולטת בדיבור . הדבר מקשה עלי מאוד את יכולת ההתבטאות שלי בפני עצמי כך שגם כשאני חושב יש עצירות שבהם אני מתאמץ לבטא את החשיבה שלי ברצף והקושי הגימגום הוא ביזמן שאני חושב, כותב, דיבור וכל מה שאני רוצה להגיד ולא יוצא לי . קשה לי לארגן את מה שאני רוצה להגיד . וקשה לבטא בשטף ואני עדיים מגמגם גימגום שלא נשמע כחזרה על הברה או כל מילה אלא נמצא עמוק בתוכי בחלקים אחרים שלי באופן שאני לא מודע לתהליכים שלו אבל אותה ההרגשה שאני מרגיש את הקושי הזה היא אותה ההרגשה שהרגשתי את הגימגום בילדותי . אבל בילדותי זה היה מודע . עכשיו זה לא מודע וקשה לי להיות מודע אליו . אבל התקיעות נשארו בביטוי וגם ההתאמצויות הרבות שלי נשארו ואני כבר לא יודע מה זה לא להתאמץ למרות שבכל המבדקים הפסיכודידקטיים והמבחנים הדידקטיים שעשיתי הראו שהמשימות שנותנים לי לוקחות ממני המון משאבים ואף אחד לא מבין למה . וחושבים שאני בדיכאון . האם תוכלו לשתף אותי בדברים דומים לשלי ? כי אני לא מודע כל כך ולא יודע להסביר את הקשרים ולהגדיר את הקושי . האם תוכלו לעזור לי ?
כשהייתי ילד קטן בן 4-7 הייתי מגמגם והייתי מטופל אצל קלינאית תקשורת. אני זוכר היטב את ההתאמצות הפיזית בפה ובלשון להוציא את המילה בשליטה שלא יצא לי גימגום . למרבה הפלא גילתי במשך הזמן שברגע שיש לי קושי להגיד את מה שאני רוצה ואני מתאמץ חזק מאוד אז אני מצליח להוציא את מה שאני ואמר בהצלחה בלי גימגום . אבל ההתאמצות הזאת לא היתה קלה והיא הוציאה ממני את כל הקשב ואת כל האנרגיות . הייתי מתאמץ נורא לארגן את מה שאני רוצה לומר בצורה שהלשון תאמר את המילה בלי לגמגם.[ רגעים אלה היו ממש טראומטיים בשבילי מההתאמצות הפיזית כי הייתי מאמץ את הלשון ומנסה לתאם את הצליל של ההברה הראשונה באות הראשונה של המילה ללשון בפה שקשה היה להניע אותה . רגעים אלה לא עברו באמת בגיל 7 . אומנם בזכות ההתאמצות הזאת הצלחתי להפחית את הקושי אבל הקושי לבש צורות אחרות ביכולת ההתבטאות המילולית ובתכנון וארגון מראש של הדברים שרציתי לומר . ולמדתי בעצמי אסטרגיות לבד אוטומטית מרצון לשרוד לתקשר עם אנשים . אחרי גיל 7-8 הגימגום פחות הופיע לי אבל עדיין היה מופיע לעתים קרובות שוב התקפי הקושי הנוראי בדיבור ואוטומטית הייתי מתאמץ חזק . במקביל פיתחתי לכל הזמן אסטרטגית התמודדות של לתכנן במוח מראש כל מילה שאני רוצה להגיד . ובאמת כל מילה שרציתי להגיד, הייתי מחכה ואומר אותה קודם לעצמי כשאני מחזיק לעצמי אצבעות שאצליח להוציא את המילה הזאת, שעשיתי לה חזרה גנרלית עם עצמי, בלי גימגום במבחן המציאות בזמן אמת. ולכן ההתמודדות שלי עם הקושי הזה היה מלחמה פנימית שלי בעצמי כאילו אני נלחם בעצמי. מצד אחד כל ההתאמצות הזאת היא מצורך אנושי לתקשורת עם הסביבה מצד שני מגע אמיתי עם הסביבה שאב ממני המון המון אנרגיות ותסכולים . האנרגיות כללו הקצאת חשיבה, רגש תסכול ואכזבה, קשב וריכוז כך שמשימת הדיבור עייפה אותי נורא . מה שאני רוצה לומר שמאז אומנם צורת הגימגום לא בולטת אבל עברה לחשיבה של לפני הדיבור ואני מוצא את עצמי עם אותה התאמצות רק שעכשיו היא מפוזרת יותר כי היא לא בולטת בדיבור . הדבר מקשה עלי מאוד את יכולת ההתבטאות שלי בפני עצמי כך שגם כשאני חושב יש עצירות שבהם אני מתאמץ לבטא את החשיבה שלי ברצף והקושי הגימגום הוא ביזמן שאני חושב, כותב, דיבור וכל מה שאני רוצה להגיד ולא יוצא לי . קשה לי לארגן את מה שאני רוצה להגיד . וקשה לבטא בשטף ואני עדיים מגמגם גימגום שלא נשמע כחזרה על הברה או כל מילה אלא נמצא עמוק בתוכי בחלקים אחרים שלי באופן שאני לא מודע לתהליכים שלו אבל אותה ההרגשה שאני מרגיש את הקושי הזה היא אותה ההרגשה שהרגשתי את הגימגום בילדותי . אבל בילדותי זה היה מודע . עכשיו זה לא מודע וקשה לי להיות מודע אליו . אבל התקיעות נשארו בביטוי וגם ההתאמצויות הרבות שלי נשארו ואני כבר לא יודע מה זה לא להתאמץ למרות שבכל המבדקים הפסיכודידקטיים והמבחנים הדידקטיים שעשיתי הראו שהמשימות שנותנים לי לוקחות ממני המון משאבים ואף אחד לא מבין למה . וחושבים שאני בדיכאון . האם תוכלו לשתף אותי בדברים דומים לשלי ? כי אני לא מודע כל כך ולא יודע להסביר את הקשרים ולהגדיר את הקושי . האם תוכלו לעזור לי ?