תפוז קטנטנים-רגישות חושית ותחושתית
רגישות תחושתית ואינטגרציה חושית מאת: אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית מומחית כשאנחנו חושבים על חושינו בדרך כלל נחשוב על חוש הראיה והשמיעה, ואולי נזכיר גם את חוש הטעם והריח. אך יש לנו למעשה עוד מידע חושי רב, שמתקבל משלוש מערכות נוספות: תחושת המגע הקל (חוש המישוש), תחושת המגע העמוק, ותחושת שיווי המשקל. גם מערכות אלו נותנות לנו מידע חושי רב ערך על עצמנו ועל העולם. דווקא כשמדובר ברגישות יתר, או תת רגישות, נמצא את הסימנים לכך במערכות התחושה האלו, בדרך כלל. מצבי רגישות יתר של החושים או תת רגישות עשויים להיות מאובחנים על ידי אנשי מקצוע כמצב של קושי באינטגרציה חושית. מהי בעצם אינטגרציה חושית, ומה השפעתה על התפקוד של ילדים? המוח, שאחראי לקבל מידע מכל החושים שלנו צריך לעשות עיבוד של המידע הזה, ואף לחבר את פרטי המידע לכלל תמונה שלמה. הטלטלות, מגע הרוח על העור, העולם שמסתחרר מסביב, קולות הילדים שצועקים וצוחקים לידינו, תחושת הסחרור – כל המידע החושי הזה מתחבר במוח להבנה כי אנחנו עכשיו על קרוסלה, או רכבת הרים, ולמרות זאת, אנחנו בטוחים. ילדים עם קושי בתכלול המידע הזה יתקשו מאד ליהנות במצב כזה, או להפך, יחפשו גירויים דומים לאלו בדרכים אחרות באופן מופרז. ברוב המקרים יש לנו יכולת לעשות אינטגרציה חושית באופן אוטומטי, ובמהלך ההתפתחות היכולת הזו מתייצבת ללא קושי מעצמה, אך לעיתים יש צורך לסייע בתהליך, ומתגלים קשיים. הסימנים הבולטים המרכזיים לקושי באינטגרציה חושית הם רגישות יתר או תת רגישות: אם הילד מגיב בצורה קיצונית על רעשים רמים, או נמשך לקולות חזקים, אם הוא מסתנוור ומתעצבן באור בוהק, אם מגע של בדים מסוימים אינו נעים לו, או שהוא נרתע ממגע עם חומרים כמו חול, מים, דבק, בוץ), או דווקא מגלה משיכה קיצונית לעיסוק בהם, אם הוא אוהב להסתחרר בצורה מוגזמת בקרוסלה, או חושש מעליה במעלה סולם, מטרמפולינה, ממגלשות, אם הוא אוהב חיבוקי דב, או נמנע מהם, אם הוא מתלונן שמכים אותו כשבעצם רק נוגעים בו, או אם הוא אינו אוהב לטעום מזון בעל מרקם מסוים, כל אלו יכולים להיות סימנים לרגישות תחושתית או תת רגישות. מרבית הילדים יפגינו נטייה מסוימת לקצה זה או אחר, אך יש מקרים בהם נראה גם תמונה מעורבת, של רגישות יתר ותת רגישות שמתחלפות מידי פעם. טוב, תשאלו, אז הילד רגיש, הילדה קצת קהה וזקוקה לגירויים חזקים, מדוע זה בכלל חשוב? למה זה עניין להתבונן בו? ומה הקשר בין זה ובין פסיכולוגיה של ילדים? התשובה נעוצה בהשפעות שיש לקושי באינטגרציה חושית על התנהגות של ילדים, ועל התפתחותם – הפיזית, הרגשית, החברתית ואפילו השכלית. תארו לעצמם מצב בו אתם מתהלכים בעולם כשאתם "מופצצים" בגירויים בעוצמות גבוהות. למשל, אם אתם מגיעים לראשונה למרכז מטרופולין הומה כניו יורק או לונדון, ובנוסף, מתרחש שם אירוע אורקולי רעשני ורב משתתפים. צפוף, מבלבל והומה. ועכשיו תראו לכם שככה אתם חווים את המציאות בכל רגע ורגע שלה. ולהבדיל, ילדים בעלי תת רגישות תחושתית חווים הכל כאילו מבעד למסננת, כאילו הם לובשים כפפות ובאוזניהם אטמים. לחוויות האלו יהיו השלכות על כל ההתנהגות. ילדים בעלי קושי באינטגרציה חושית יפגינו נטייה למוסחות ועצבנות, ייראו מסורבלים ומגושמים לעיתים, בשל המידע הלקוי המתקבל ממערכות שיווי המשקל, יימנעו מפעילויות מסוימות או יפריזו בפעילויות אחרות, ולעיתים אפילו יפגינו איחור התפתחותי מסוים. עוד קושי שעלול להתלוות לקושי באינטגרציה החושית נוגע ליחסים החברתיים: יהיו ילדים שיסתבכו יותר בתגרות ומכות, כי יפרשו בטעות התנהגויות של אחרים כלפיהם כתוקפניות, אחרים ינסו להימנע ממגעים חברתיים, בשל חשש מתגובות הילדים האחרים. לחלק מהילדים יהיה קושי רגשי, גם בשל הדימוי העצמי הלקוי שהם מפתחים בהתבסס על המידע החושי הזה. השלכה משמעותית במיוחד נוגעת ליחסים שנוצרים במצב כזה בין התינוק והוריו. יהיו תינוקות שיירתעו ממגע או חיבוק של ההורה. הם יבכו ביתר עוז או ינסו להימנע ממגע בשל הרגישות התחושתית. ההורה המקבל מסר שילדו מסתייג ממנו יטה לפרש זאת כדחייה, ויחוש נפגע, מבולבל ונבוך. כך עשוי להתחיל מעגל קסמים של דחייה הדדית בין התינוק והוריו, כשההורה חש שהוא אינו הורה מוצלח, והילד בתורו חש דחוי ולא מוצלח בעצמו. פגיעה כזו בדימוי העצמי ובקשר הראשוני עם הדמויות המשמעותיות יכולה לתת את אותותיה גם בהמשך הדרך בתחומים רבים. ילדים עם קושי באינטגרציה חושית מתקשים יותר מאחרים להירגע, ולא מפתחים מנגנונים של הרגעה עצמית באותה יעילות כמו ילדים אחרים. הם עשויים להיות תינוקות בכייניים יותר, ואחר כך ילדים "קשים" יותר, ולקבל את התווית של "ילד בעייתי". כך הגורם הפיזיולוגי המולד הזה עשוי להוות מקור לקשיים נרחבים גם בתחום הרגשי והבין אישי. אז מה עושים? כמה השלכות מעשיות להורים: · במקרים שיש חשש לקושי באינטגרציה החושית של הילד או התינוק כדאי לפנות למרפאה בעיסוק שזה תחום עיסוקה, ולהעלות בפניה את החשש הזה. היא תוכל לבדוק את העניין לאשורו ולאושש או להפריך את החששות. · ילדים עם קושי באינטגרציה החושית זקוקים לתיווך רב יותר ולסיוע בהסתגלות אל הסביבה, וכן למידה מסוימת של התאמת הסביבה אליהם. לכן חשוב לעדכן את הגננות והמטפלות, וללמד אותן מה נעים ולא נעים לילד. · באשר להתייחסות אל הילד בבית ודרך העבודה איתו, קשה לתת הנחיות כלליות, משום שכל ילד מפגין תמונה שונה במידת מה, אך בכל זאת אפשר לומר באופן כללי כי כדאי לכוון את הגירויים בעולמו של הילד לצרכים שלו – לעמעם או להחליש במקרים של רגישות יתר, להגביר ולספק תוספת גרייה במקרים של תת רגישות. · עבודה עם חומרים יכולה להיות טובה, שכן ילדים כאלה נוטים להימנע ולא להיחשף לגירויים רבים בשל החשש. הציעו לילדים התנסויות והציעו להם לבדוק, מתוך הבטחה שאם לא יהיו מעונינים לא תחייבו אותם להמשיך בפעילות. אם הם יסמכו עליכם שלא תחשפו אותם בכוח לפעילות לא נעימה הם גם יסכימו לנסות משהו חדש. · כל פעילות גופנית שהילד מוכן להתנסות בה ונהנה ממנה תהיה תוספת רצויה (לכל הילדים, למעשה, אבל במיוחד למי שמתקשה בתכלול המידע החושי). · הצעד החשוב ביותר הוא הצעד ההכרתי – להבין כי מקור ההתנהגות של הילד אינו בשל אופיו, העדפותיו או מעשינו, אלא תוצר של המאפיין המולד שלו. קבלה כזו מצידכם תוריד הרבה מהלחצים הרגשיים המתלווים, עבורכם ועבורם כאחד. לטיפים נוספים... חיפוש בכל האתר חפש עוד בנושא זה: מאמרים -טמפרמנט -תורשה וסביבה