../images/Emo51.gif על המילים החמות ועל ה../images/Emo96.gif
ועל ה
אני בת 29, נשואה ובהריון (אז יותר מומלץ |אייקון של תה צמחים|). אני כרגע מובטלת אז יש לי הרבה זמן ואני גולשת הרבה. גדלתי ולמדתי בב"ב, הוריי ואחותי עדיין דתיים ואנו מכבדים אחד את השני על כל מחלוקותינו. (ויש לא מעט). הוריי ליברליים יחסית כך שלא הרגשתי חנוקה ללא תקווה בתוך הדת. (שלא תבינו אותי לא נכון, הרגשתי חנוקה מאוד), בגלל זה המהפך התפרש על פני שנים ועקב כך, היה יותר קל להוריי לקבל אותי, אני מניחה. בגיל 14 חלה אצלי תזוזה לכיוון העולם החופשי, המהפך לא היה חד אלא נזיל והושלם למעשה באופן סופי ומוחלט בצבא. שזו הייתה הפעם הראשונה שבה באתי בחברה חופשיה של בנים ובנות. הקשיים שנתקלתי בהם היו קשיים חברתיים. מערכות היחסים שלי עם חברה חילונית לקו בחסר, כי בשבילי חברה של בחורים ובחורות יוצאים לבלות לא קיים. אני חייבת לציין כי נידיתי עצמי מכל חברה דתית, כי לא התאים לי. ולחברה החופשיים אני הייתי "דוסית", ומונח זה הוא תקף לכל דתי/ה באשר הוא, לא משנה רמת הדתיות. אז הייתי תמימה וחשבתי שהחברה החילונית מבדילה, אבל היום אני יודעת שזה לא כך, לחברה החילוניים הצעירים לא משנה רמת הדתיות שלך, אם את שונה מהם במקצת את דוסית. וייתכן ויחלקו עליי כאן, אין לי בעיה עם זה, אני כותבת כאן תובנות מאוחרות של תחושותיי מגיל ההתבגרות. עד היום, אחותי שבזרם הדתי לאומי, מה שנקרא "בני עקיבא", נחשבת "דוסית" בעיניי אישי. אם הגעתם עד כאן, אז אני חייבת לספר לכם אנקדוטה משעשעת, לדעתי: אני ואישי גרים בב"ב על גבול ר"ג (וכן, אפשר ליסוע כאן בשבת). ולענייננו: אישי נוהג לצאת לסיבובי הליכה לשם הספורט, לעיתים הוא נוהג לעשות זאת בשבת. אתאר לכם את מראהו בזמן ספורט: על אוזניו דיסקמן, חולצה טי שירט, מכנס קצר, גרביים ונעלי ספורט. אחותי לא פעם הייתה חוזרת מבני עקיבא ופוגשת אותו בסיבוב ההליכה שלו. בפעם הראשונה שהיא פגשה אותו היא הייתה קצת לא מאופסת ולא ידעה מה לעשות... (היא הייתה עם חברותיה וזה לא טוב, אתם בטוח יודעים) ובכל זאת היא אמרה לו שלום ולחברותיה ששאלו לא הסתירה את האמת. טוב, יש לי עוד הרבה לכתוב, אז אכתוב בהזדמנות אחרת, תרגישו חופשי לשאול שאלות.