נכון שבאופן כללי שואפים לפתרון טוב
אבל במקרים שבין 58 ל- 247 (אם עקבתי נכון...) צריך לזכור שמותר לכעוס. מותר להגיד "לא", או "די", בלי פתרון טוב, פשוט כי אחרת אמא תהפוך לפקעת עצבים. אני חושבת שאם אני באופן עקרוני מאפשרת התנסות, ומתנהגת בהגינות אנושית כלפי הבן שלי, כמיטב יכולתי, מותר לי לפעמים להגיד "די" שרירותי. זה נראה לי דבר חשוב בתקשורת בין אנושית- סוג של שיתוף פעולה: אני מתייחסת אליו כאל אדם חופשי עם רצונות וצרכים לגיטימיים, והוא יודע את זה וסומך על זה, ולכן, לפעמים, מותר לי להיות "לא פיירית". (או עצבנית או חסרת סבלנות). גם עם בן הזוג שלי אני צריכה להבין שלא תמיד אפשר למצוא פתרון משותף שנוח לשני הצדדים. חלק מחיים משותפים הוא, לדעתי, היכולת להבין כשהצד השני (בעל, אמא, בן) עייף, מוטרד, עצבני, לא רוצה לשחק, ואפילו, רחמנא לצלן, כועס עליי בלי סיבה. אנחנו בני אדם, כמו שכבר נכתב בדיון הזה. מותר לנו לפשל. בדיון כתוב אפשר לשאוף למצוא פתרון שטוב לשני הצדדים בכל מצב, וזה טוב, כי זה מאפשר, כמו שכתבה יונת, להתקדם ולמגר קשיים שחוזרים על עצמם. אבל לא תמיד מוצאים, ובדרך אי אפשר להיות מושלמים. וטוב שכך. זה אנושי.
אבל במקרים שבין 58 ל- 247 (אם עקבתי נכון...) צריך לזכור שמותר לכעוס. מותר להגיד "לא", או "די", בלי פתרון טוב, פשוט כי אחרת אמא תהפוך לפקעת עצבים. אני חושבת שאם אני באופן עקרוני מאפשרת התנסות, ומתנהגת בהגינות אנושית כלפי הבן שלי, כמיטב יכולתי, מותר לי לפעמים להגיד "די" שרירותי. זה נראה לי דבר חשוב בתקשורת בין אנושית- סוג של שיתוף פעולה: אני מתייחסת אליו כאל אדם חופשי עם רצונות וצרכים לגיטימיים, והוא יודע את זה וסומך על זה, ולכן, לפעמים, מותר לי להיות "לא פיירית". (או עצבנית או חסרת סבלנות). גם עם בן הזוג שלי אני צריכה להבין שלא תמיד אפשר למצוא פתרון משותף שנוח לשני הצדדים. חלק מחיים משותפים הוא, לדעתי, היכולת להבין כשהצד השני (בעל, אמא, בן) עייף, מוטרד, עצבני, לא רוצה לשחק, ואפילו, רחמנא לצלן, כועס עליי בלי סיבה. אנחנו בני אדם, כמו שכבר נכתב בדיון הזה. מותר לנו לפשל. בדיון כתוב אפשר לשאוף למצוא פתרון שטוב לשני הצדדים בכל מצב, וזה טוב, כי זה מאפשר, כמו שכתבה יונת, להתקדם ולמגר קשיים שחוזרים על עצמם. אבל לא תמיד מוצאים, ובדרך אי אפשר להיות מושלמים. וטוב שכך. זה אנושי.
