שלום לכולם ,

[lmerav]

שלום לכולם ,

קודם לומר לכם שיש לכם פורום מאוד מעניין ומושקע.. דבר שני - יש לי ילד בן שנה וחצי והוא נורא שובב. בן בכור ויחיד. הוא נורא אוהב להדליק ולכבות את המזגן במיוחד כשאני מתעצבנת עליו. הודעתי לו שם ימשיך אני אשים אותו בלול . המשיך. שמתי אותו בלול. בכה. הוצאתיו מהלול בתנאי שלא יגע. ישר הלך למזגן. ושוב ושוב אותו הסיפור. מהמזגן ללול ומהלול למזגן, עד שהתיאשתי וצעקתי עליו. והוא... הוא היה אמור לבכות.. אבל צחק לי בחיוך תככני.. נתן לי אלפיי נשיקות בברכיים שלי (הוא מגיע עד לברך ,מה לעשות ?) והתחנף הכי טוב שאפשר.. ואני ..... מה כבר יכולתי לעשות ????. באמת שניסיתי להיות חזקה ואיתנה. באמת שהשתדלתי להיות קשה איתו ולא לצחוק. אבל פרצתי בצחוק בלי שיראה , ולא ידעתי אם לנשק אותו או להחזיר אותו ללול. והוא ראה שאני לא צועקת יותר והלך שוב למזגן. וכבר לא ידעתי מה לעשות יותר....??????? מה עושים ? מירב- אמא ללירני

 

[רותי&ע]

איזה ילדון לא מקורי (-;

כנראה שכולם עושים את זה. הוא פשוט בודק גבולות. גם אצלנו זה ככה והוא כבר בן שנתיים. רק לאחרונה נראה שהוא מתחיל להטמיע ולפעמים הלא עוזר. רק לפעמים.. אז תמשיכי להגיד לא בעקביות ותשמרי את הלא רק למקרים הכרחיים אחרת כל היום יעבור במלחמות.

 

[נעה גל]

ותשובה ברוח של יונת

במקום להגיד לו מה אסור לעשות, תגידי לו מה מותר לעשות. כלומר, כשהוא ניגש למזגן את מרימה אותו משם ונותנת לו חלופה שווה (נורה עם מתג שלא מחוברת לחשמל). אני יכולה להשבע שזה עובד. לא הייתי משתמשת ב``עונש`` בשביל שהוא יבין. הוא בסוף יבין, וגם יבצע. זה רק לוקח כמה חודשים. וגם, כדאי לארגן את הבית (אני מבינה שאת המזגן כבר לא תזיזו..) כך שבהישג היד שלו ישארו דברים שלא איכפת לכם ממש מהם (אם הדיסקים מאוד חשובים לכם - תדאגו שהם יהיו במדף עליון וכך הלאה). כמה דברים שכן איכפת לכם (כמו המזגן) ישארו תמיד בהישג יד, אבל אז, את מצמצמת את ה``לא`` וה``אסור`` למינימום ההכרחי.

 

[לאה_מ]

בסוף כולנו נאמר את אותם דברים

במילים קצת שונות. נסי לעשות לעצמך רשימה של הדברים שאת לא מסכימה שיעשה (תתחילי עם, למשל, לרוץ לכביש, לנסוע באוטו בלי חגורת בטיחות, לשחק במגירת הסכינים... דברים של חיים ומוות). אחרי שהרשימה תהיה מוכנה תנסי לבדוק לכמה מהדברים ברשימה את נחשפת על בסיס יומיומי. אם זה יותר משנים או שלושה דברים, כדאי שתבדקי אם אי אפשר להוריד חלק מהפריטים ברשימה. נעה צודקת - צריך לארגן את הבית ואת החיים שלנו כך שנצטרך לאמר כמה שפחות פעמים ``אסור``. רק אז נוכל לדעת שהמשימה של הצבת גבולות לילדנו היא משימה הגיונית שיש סיכוי טוב שנעמוד בה.

 

[lmerav]

בלי להשמע בורה

אני אשמח לדעת למה אסור לומר לא הרבה פעמים לילד ? האם הוא בסוף מתעלם מהמילה הנ``ל ? הבית שלי מאורגן בשבילו. הספה והכיסא מונחים ליד המזגן ( האוויר שלו עולה מעלה) כך שהוא לא אמור לראות אותו כלל. אבל הוא מזיז את הספה ואת הכיסא ומגיע לשם. כי שם הוא רוצה לגעת. למה ? אולי כי אסור.??? אני מואסת בעונשים ..!!!! אבל הלא שלי מאוד מצומצם - מוגבל רק למזגן הזה....... תודה לכן. אהבתי את העיצות . מירב

 

[כרמית מ.]

למה לא ``לא``

יש לזה כמה סיבות, ואני מפרטת לאו דווקא לפי סדר החשיבות (ובטח גם יש עוד): אם אומרים כל הזמן ``לא`` לילד - מתעייפים מהר, ואז כבר לא מקפידים, גם על מה שחשוב, ונוצר בלבול כי אותה פעולה, באותן נסיבות (למעט עייפות ההורים) פעם אסורה ופעם לא. חוץ מזה שיש יותר סיכוי שנכעס נורא אם הפעולה (שהיא בעקרון אסורה, אבל לא היה לנו כח לאסור) גרמה לתוצאות בלתי רצויות. אם אומרים כל הזמן ``לא`` לילד, הוא לומד שלא כדאי לנסות ולהתנסות, כי כל דבר אסור. אם הבית לא מאורגן לילד, הוא מאד מוגבל בהתנסויות הבטוחות שהוא יכול לבצע. אם אומרים כל הזמן ``לא``, החיים הופכים למאבק. ואני, לפחות, מאד לא רוצה להיות במאבק מתמיד עם הילדים שלי, יש לי דברים חשובים יותר לעשות איתם (-; (וזה לא אומר שאני מוותרת להם על כל דבר, אבל אני רוצה לצמצם גורמי חיכוך רק להכרחיים). אם אומרים כל הזמן ``לא``, הילד לומד מהר מאד לפתח שמיעה סלקטיבית... אם אומרים כל הזמן ``לא``, יוצרים גבול אבל לא ממלאים אותו בתוכן. עדיף להגיד מה כן - גם יותר כיף לבצע, גם יותר קל (אם אומר לך ``לא לחשוב על פילים ירוקים``, זה די קשה לביצוע...) וגם מראה גישה חיובית לחיים. זה מה שעולה לי עכשיו בראש... ולגבי המזגן, אם זו נקודת חיכוך קבועה ויחידה (בערך) אז כדאי: קודם כל לבדוק אם יש דרך לעשות אותו יותר בלתי נגיש, או לחסום את החלקים הבעייתיים בו. לבדוק עם עצמך עד כמה באמת אסור לעשות את מה שהוא רוצה לעשות. אם לא - בכל פעם שהוא מתקרב למזגן, להרחיק אותו, ולעניין אותו במשהו אחר, לא כענישה, ולא בכעס, אלא באופן ענייני. במזגן לא משחקים (אם זו ההחלטה שלכם). זה יקח מליון פעם, אבל פתאום תשימי לב, שכבר עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שהרחקת אותו....

 

[לאה_מ]

ולמה עוד

כי בסופו של דבר גם אנחנו בני אדם, ויכולת העמידה שלנו בלחצים מוגבלת, מה שבדרך כלל מתגלה ביתר שאת מול יצורים בגובה 85 ס``מ, ואם אנחנו רוצים להיות עקביים, על מנת שנצליח להנחיל להם התנהגות מסויימת, אז כדאי לבחור מראש לומר ``לא`` רק על הדברים שבהם לא נתפתה / נכנע בעתיד לומר ``כן``.

 

[אמא של בנות]

וכשאת אומרת לא..

אל תגידי ``אני לא מרשה`` אלא ``אסור``. אחרת הוא יכול להבין (והשובבים האלה מבינים..) שאבא אולי כן מרשה. ואבא של הבנות שלי מרשה המון....

 

[דסי אשר]

למירב, עונשים נחשבים

ל``פסה`` היום. לגבי המושג גבולות, כפי שתראי, יש דעות לכאן ולכאן בפורום, וישנן הבנות שונות של המושג גבולות. כן, ילד שאומרים לו הרבה לו, ``מפסיק לשמוע את המילה`` בשפת המקצוע, בהקשר לדברים שבכלל אינם חינוכיים, זה נקרא `` התרגלות`` וזו תופעה נורמלית לחלוטין. למשל לתיוק בן 3 ימים, בודקים במחלקת יונקים את תפקוד מערכת העצבים, בפעם הראשונה הוא נבהל או מגיב לצליל חדש שמושמע לו(פעמון), . אם כל השמעה קופץ, סימן לבעיה. אם מתרגל, מפסיק להגיב -תקינות. תודה דסי

 

[נורית מ.]

אני לא בטוחה שזה בבדיקת גבולות

אני יודעת שלפי התאוריה זה מה שהם עושים אבל אצל הבן שלי (בן שנה וחודשיים) זו סקרנות נטו. אצלנו למשל היתה לו תקופה שהוא לא יכל לעבור ליד הטלויזיה בלי להדליק אותה, להגביר ולהחליש את הווליום, להעביר תחנות וכו`. זה לא הפריע לי ולרוב לא אמרתי כלום (אלא אם כן הוא העביר תחנות בזמן שאנחנו ראינו טלויזיה). עכשיו הוא לא נוגע יותר בטלויזיה, לדעתי כי הוא פשוט מיצה את העניין (כמו עם צעצועים אחרים). אני לא יודעת אם בסופו של דבר הם מפסיקים לעשות את הדברים האסורים בגלל שבמשך חודשיים אמרנו שאסור והם בסוף הבינו/הטמיעו או כי במשך חודשיים הם שיחקו עם זה (למרות האיסור) ובסוף הפסיקו להתעניין. כמובן שכשהוא משחק עם משהו שמפריע לי או שמסוכן בעיני אני לא מתעלמת אבל עדיין לא מצאתי גישה שממש גורמת לו להפסיק. אם אני אוסרת וכועסת נראה שזה רק מגביר את העניין שלו. זה לא נראה לי כמו בדיקת גבולות אלא שבשבילו זה פשוט משחק מרגש (הוא מגיב לזה כמו שהוא מגיב למשחקים אחרים שלנו). לגבי המזגן, הפתרון שלנו היה להדביר עם סלוטייפ על לוח הלחצנים נרתיק משקפיים מבד. הלחצנים כבר לא ``קוראים`` לו כי הוא לא רואה אותם ואנחנו יכולים לתפעל את המזגן ע``י הזזה ידנית של הבד כשצריך.

 

[דסי אשר]

לצחוק התככני שלו

ישנו שם מקצועי. הילד היה די המום מכך, שאמו החביבה והעדינה פתאום מגלה חלק ``אגרסיבי`` בהתנהגותה, הוא כל כך נבהל, ``שהיפוך התגובה`` היה סוג של מנגנון הגנה, מאד פשוט, כדי לומר לגורם המפחיד/ המאיים: ``אתה לא מפחיד אותי, אתה מצחיק אותי``. ברור שהרבה מהילדים שלנו מגיבים כך כאשר הם נבהלים מאד. במקרים מאד פתולוגיים, ואנחנו לא נמצאים שם (אין לאנשים אלה זמן לאינטרנט..., אין זמן נפשי), הילד הקטן, המאויים באופן תדיר, ע``י ביטויי אלימות קשים מאד מצד הדמות שצריכה להגן עליו ביותר = ההורה, הוא מגיב בתגובת היפוך = אתה לא תוכל לפגוע בי יותר, אני צוחק. יש ברשותי מאמר ``אדיר`` נכסי צאן וברזל של פסיכולוגים התפתחותיים וכל העוסקים בגיל הרך -``רוחות הרפאים בחדר השינה``, ושם מתוארת אשה צעירה, שבקושי מטפלת בתינוקת שלה, התינוקת מוגדרת כ``תינוקת בסיכון`` וברור שהרקע של האם קשה ביותר. לאחר התערבות מאד מאד מקצועית, סבלנית ואמפטית , עולים תכנים קשים ביותר של האם כילדה, ובין השאר שם היא מספרת על אמצעי ההגנה הרגשיים שנקטה על מנת להתמודד עם האיום היום יומי לו נחשפה. זה רק להרחבת הידע הכללי לגבי תגובות אופייניות של ילדים. מה לעשות עם הבנדיט (שובב) שלך? יש גישות כאלה ואחרות, אבל ברור שהמתוק מזהה שאת לא עקבית, ויותר מזה- נהנית ממנו מאד. בפועל , מי כאן אחראי על החינוך? הוא אותך או את אותו? כמו שכותבים בשפת הסימנים באתר- נאמר עם חיוך. תודה דסי

 

[נורית מ.]

אוי...

אז כשהוא מתגלגל מצחוק כשאני אומרת (בטון תקיף) שאסור לקשקש על הקיר הוא בעצם מבוהל? אני מקווה שאת טועה אבל זה נשמע לי הגיוני. את יכולה להרחיב?

 

[דסי אשר]

נורית -מיד לא להבהל.

המאמר שסיפרתי עליו, יש הבדל ענק בין המאמר שסיפרתי עליו, לבין הסיפור על הילד שאוהב להדליק מזקן, ואמו הסובלנית שפתאום הגיבה בכוון אחר לגמרי, לבין תגובתך, בקול תקיף (כנראה כתפיסת עולם), להציב גבולות היכן אסור לצייר. הילד, יודע את החוקים, אבל הוא נהנה למרוד, הוא לא מופתע מהטון התקיף שלך, הוא רגיל לכך. קוראים לזה שובב קטן. חוץ מזה, אולי טעיתי לגבי ההבנה של הסיטואציה כפי שהוצגה על ידי האם. אבל התיאור נראה כאילו לפני כן הדברים התנהלו באוקטבה מסויימת, ובפתאומיות עברו לאוקטבה יותר גבוהה, אם לא שתי אוקטבות. אבל, הדבר העיקרי, היה לספר על תגובותיהם המעניינות של ילדים רכים בשנים. תודה, ובטח נרגעת(בצחוק), דסי

 

[lmerav]

זה היה אכן מקרה יחיד ועצוב.

במקרה הזה אמרתי ``אסור לגעת`` ואחרי שחיבק נישק והתחנף אלי פשוט צחקתי (בלי שיראה אבל הוא לבטח הרגיש) אכן 2 אוקטבות. תודה רבה רבה לכולכם. מירב

 

[יונת ש.]

לימודים

הבן שלך בגיע לגיל שבו הדבר הכי חשוב לו זה ללמוד. הרבה ילדים בגיל הזה מוכנים לוותר על אוכל, פינוקים, שינה, ואפילו להסתכן בעונשים רק בשביל ללמוד. אני חושבת שזו הזדמנות לנסות לחזור אחורה לתקופה שגם אנחנו נהנינו ללמוד, ולנסות לראות את העולם מחדש יחד איתו. מזגן זה באמת דבר מעניין - אפשר להראות לו שהוא לא רק משמיע רעשים מעניינים, אלא גם לתת לו להרגיש את הרוח שהוא עושה כשמדליקים אותו, ואיך היא מפסיקה כשמכבים אותו. ואפשר להזמין אותו לשבת שם כמה זמן ולהרגיש איך שלאט לאט הרוח נעשית יותר ויותר קרה. אחרי שהוא ידע יותר על המזגן וירגיש מה הוא עושה, הוא יוכל אולי להבין למה חשוב לך שמזגן ישאר מופעל כשחם לך. אולי הוא אפילו יאמץ לעצמו את התפקיד של מדליק המזגן, ותוכלי להשתמש בו כמו שלט אנושי נלהב למשימה. תהנו - זה גיל נפלא!

 

[חגית אמא של יובל]

יונת - אני חייבת לשאול אותך!

את באמת ת-מ-יד מצליחה להגיב ככה? כי התאוריה שלך נהדרת. באמת! אין לי ספק שזו התגובה הנכונה כדי לעודד ילד להיות סקרן, יצירתי, נבון, וכו` . א ב ל אני לא תמיד מוצאת את שלוות הנפש או הזמן כדי להגיב בדרך הזו. לפעמים אני מאד ממהרת, לפעמים אני מאד עסוקה, מאד עייפה או (מה שהכי נפוץ) זה כבר ה``מקרה`` החמישי ב5 דקות האחרונות, תוך שאני מנסה לארגן את הנזק מה``מקרה`` הקודם. (את הבלגן הכי גדול הוא תמיד עושה כשאני מתלבשת ליציאת החוצה לפריקת אנרגיה...) וגם לא תמיד עוזר לחשוב על זה אחר כך ברגיעה, כי הוא בינתיים משתכלל. 8-p אולי זה תלוי גם באופי וטמפרמנט של הילד. תשמעי, יובל ילד מאד מאד שובב, אנרגטי ותזזיתי (היום הוא פשוט עף לי מהידיים, עם פנים לרצפה, בנסיון לרדת לרצפה 8-( ) והוא באמת מאד מאד סקרן, והיצירתיות שלו מדהימה, המח שלו מהיר, והדמיון... ואני? היצירתיות שלי והדמיון לי יותר מוגבלים... ואני לא מצליחה למצוא תחליף הולם בקצב שבו הוא דורש. ואז אני אומרת פשוט לא ודי. (ולפעמים, לצערי, מרימה קול, שזה חוץ מלעצבן אותי ולהעציב אותי, לא עוזר לכלום!!!) זה די מתסכל לשאוף לכזו תאוריה, ובתכל`ס...

 

[לאה_מ]

אבל אנחנו רק בני אדם...

ממש לא מושלמים, לפעמים מתרגזים, מאבדים את הסבלנות, לפעמים עייפים, לפעמים לא מקשיבים, אבל גם עם יכולת לתת אהבה... אני באופן כללי אדם מאד רגוע, אבל גם הילדים שלי לפעמים מצליחים להוציא אותי משלוותי. אני משתדלת כמובן שלא להוציא עליהם דברים שקרו לי בעבודה, או לתת להם לסבול ממצב רוח רע שלי, אבל - הי - אני אנושית. אז אם ``בורחת`` פה ושם איזו תגובה חסרת סבלנות (שמצד שירה, אגב, מיד נתקלת בדמעות בעיניים, מה שמציף את רגשי האשם כמעט בו זמנית עם ``שחרור`` התגובה), מותר לחבק ולהתנצל, לבקש סליחה. הילדים שלנו לומדים שגם ההורים הם רק בני אדם. בגיל מאד צעיר אולי קשה להבין את זה, אבל אחר כך אני חושבת שזו תובנה חשובה. ובעניין המזגן, אצל הבן שלי באמת הכל הלך בבדיקות וחקירות וסקרנות, וזה באמת מאד התבקש להראות לו ולהסביר לו ולא להתרגז, אבל כשניסינו למנות אותו למדליק הרשמי של הטלוויזיה בבית, ואמרנו לו שנקרא לו כל פעם שנרצה לצפות בטלוויזיה, לא ממש סיפק אותו שזה התפקיד הרשמי שלו, אם צריך להדליק אותה רק פעם אחת ביום... לכבות ולהדליק עשר פעמים בדקה - זה כבר הרבה יותר לעניין מבחינתו...

 

[יונת ש.]

אני עושה אינספור שטויות בכל יום

ופעם גם היו לי הרבה רגשות אשם על זה. אבל אני רואה על הילדים שלי שאפילו אם רוב הפעמים אני מגיבה לא לענין, מספיק שמדי פעם אעשה משהו טוב בשביל שבסך הכל העניינים יסתדרו. כי התגובות הטפשיות לא מחזיקות מעמד, ולעומתן הפתרונות האמיתיים נשארים והופכים להיות חלק משגרת החיים שלנו. אם ניקח את הדוגמא של המזגן: נגיד שב-57 הפעמים הראשונות צעקתי ואיימתי והענשתי. והסיפור המשיך. ונגיד שבפעם ה-58 הבאתי לו כסא כדי שיהיה לו יותר נוח ללחוץ על הכפתורים, והראתי לו איפה לעמוד בשביל להרגיש את הרוח. (וזהו, לא עשיתי שום דבר מעבר לזה.) בפעמים הבאות הוא כבר ילך למזגן עם כסא (ואני אוכל לשמוע את זה), ואחרי ההדלקה הוא בטח יעמוד מולו כמה זמן. עכשיו נגיד שבפעם ה-247 שהוא כיבה לי את המזגן באמצע הקיץ אמרתי לו שחם לי ושאני צריכה את הרוח הקרה, ואולי הוא מוכן להדליק לי אותו ולהשאיר אותו פועל. סביר שמאז הוא יבין שאני אוהבת מזגן דלוק כשחם, ואולי אפילו הוא יציע לי להדליק אותו לפעמים, או ישאל אותי לפני שהוא מכבה. (אם כי הילד בשאלה במקורית נשמע טיפה קטן מדי בשביל זה.) בקיצור, לא צריך תמיד להגיב נכון. כשיש בעיה חוזרת, בדרך כלל מספיק פעם אחת שפותרים אותה בשביל לשפר את המצב לתמיד.

 

[michal@gal]

ומה את עושה בין הפעם ה-58

לפעם ה-247? מתי הוא יפסיק? אופיר מאד אוהב ללחוץ על הכפתור שפותח וסוגר את התריס החשמלי של הסלון, וגם אם אני מבקשת שהוא יפתח בשבילי, אז הוא פותח, ואז שוב סוגר, ואז שוב פותח ... עד שאני עוצרת אותו. אני צריכה פתרון שישכנע אותו ללחוץ רק פעם אחת על הכפתור, לפני שהמנוע של התריס ישרף!

 

[יונת ש.]

משתגעת! ../images/Emo8.gif

האמת היא שאני כבר לא כל כך מתרגשת מהדברים האלה כמו עם שהיה כשהייתי חדשה בעסק. יש כל מיני דברים שאני יודעת שהוא אוהב, ואם נורא חשוב לי שהוא יפסיק, אני עושה איתו משהו כיפי. עכשיו אני גם מגייסת את הבן הגדול לפעמים לשחק איתו ושניהם יוצאים מזה מאושרים ומלאי חשיבות עצמית. לגבי התריס החשמלי, אני חייבת להודות שגם אני אוהבת לשחק איתו (אצלנו אין, אבל אצל חמותי יש). ככה שאני אפילו לא יכולה לעודד אותך שזה יעבור לו... אולי לנסות לעשות איתו טקס של הסתכלות בחלון ו/או שיר כל פעם אחרי הפתיחה? סתם רעיון פרוע.