לגיסי!
אני עדיין זוכרת אל הלילה הראשון בשבעה. שישנתי בבית שלך עם הבנות, גילה, הורים שלך ואילקה. כולנו על מזרונים בסלון...ונרות הנשמה שלך הם האור היחיד. טופי ליקקה אותי כל הלילה, הכלבה שלא העזתי לגעת בה בחייך נהייתה אהובה עליי במותך. כל כמה שניות סטפני התעוררה בבכי, וקראה לך אבא אבא. היא אמרה לי שהיא לא יכולה להרדם בלי שתכסה אותה ותתן לה נשיקה. היא שאלה אותי בדמעות למה למה למה אלוהים שונא אותי כלכך? אני שונאת את אלוהים היא אמרה לי. כי הוא רוצה את אבא שלי לעצמו, ואני לא יכולה לוותר עליו. היא אמרה לי תמי אני ממש מחכה שאבא יכנס כל רגע הביתה מהעבודה ויצעק, ``גילה מהר תחממי את האוכל תיכף מתחיל יצפאן``. כמו סכין בלב היו המילים שלה. מילים של ילדה בת , 10 שלא תזכה יותר לראות את אבא האהוב. היא לא היתה מוכנה לסגור את החלון למרות שהיה קר מאוד. ככה איך הנשמה של אבא תכנס? היא אמרה לי. וסנדרה הגדולה שלך. עיניים נפוחות ולב קרוע. לא יכולה לדבר, לא מוציאה כלום, אצילית בדיוק כמוך. ומאי הקטנה רק בת שנתיים. למה אבא לא בא? אבא כועס עליי. זה כל מה שהיא אומרת מאז. היא מרימה את הטלפון ואומרת אבא בוא הביתה. בוא אליי. וגילה, עדיין באותו מעיל, שלבשה שלושה שבועות ליד מיטתך, שלושה שבועות 24 שעות ביממה, איתך אהובה מאז גיל 16. והנה היא לבד בלעדייך. ואבא שלך? שאמרו שיצאת מכלל סכנה כלכך הוקל לו, הוא התמוטט בבית החולים ומייד העלו אותו לחדר מיון שהוא התפרק מן המתח, והנה בסוף הלכת. והוא הזדקן 02ב שנה. אותו אבא שהעריץ אותך. ואמא שלך, שתמיד דאגה לך שבילדותך הלכה אחריך ללא הפסקה, מישקה תאכל לא סיימת לאכול, וטיפלה בך בלי הפסקה. עכשיו היא הולכת לקבר שלך למצבה שאבא שלך בנה לך, ומנקה ומבריקה. מנשקת את האבן הקרה מחבקת את האבן השחורה כאילו זה אתה.והדמעות שלה מתערבבות עם המיים של הצינור של בית העלמין. ואחיך, אחיך היחיד, בעלי האהוב עדיין לא מעכל, עדיין רוצה להרים טלפון אלייך לקפוץ אלייך לעבודה, להכין לך דיסקים של ג`אז, או לצאת איתך למסע ניווט בשטח. עכשיו הוא יושב מול המחשב ומכין תמונות שלך בפוטושופ, תמונות שכולנו נגדיל ונתלה בבית. והפנים שלך מביטות בנו מכל כיוון החיוך מלווה אותנו, באהבה כאילו אתה עדיין כאן. אבל ההחמצה...הידיעה שכבר אי אפשר לחבק אותך, שלא משנה גם אם נחפש בכל העולם לא נמצא אותך. אנחנו מדברים אלייך ואתה לא עונה...והנה ביום שישי האחרון מאי היתה כבר בת 3 ובדיוק שגילה הדליקה את הנרות של העוגה נכנסה יונה הביתה. ישבה והסתכלה...הביטה בכולם כמה דקות והתעופפה לקומה השנייה, ישבה על המחשב ונכנסה לחדר השינה שלך ושל גילה, ראתה את הציור הלא גמור שלך , שתי פרפרים, אחד צבוע בכל צבעי הקשת...והשני עדיין לבן, שקוף, לא הספקת לצבוע אותו, כלכך סימלי הציור הלא גמור שלך.ואני וסטפני הלכנו לחדר שלך נכנסנו לחדר הארונות וחיבקנו את החולצות שלך, רצינו את הריח שלך אבל זה היה ריח של אבקת כביסה, והיא כלכך בכתה אפילו עכשיו 4 חודשים אחרי..היא אמרה לי את יודעת שלילדים שלי לא יהיה סבא? ילדה בת 10...ואני שואלת את עצמי יום יום האם שנמות נפגש??? אני כלכך רוצה , לדבר איתך שוב לשמוע את הקול המרגיע שלך, תמיד ידעתי כל עוד מישקה הוא אח של אילקה הכל יהיה בסדר. תמיד דאגת לנו מכל הבחינות, והנה עכשיו אתה לא כאן. אבל לא עוברת שעה מישקה בלי שנחשוב עלייך ואני יודעת שאתה יודע שאנחנו אוהבים אותך כלכך. לנצח. ושנפגש סוף סוף נוכל לומר לך את כל הדברים שלא הספקנו באהבה
