הולדן קולפילד
New member
שלום לכולם...
שמי תומר, ואני בד``כ כותב בפורום סטודנטים/הפרעות אכילה/טריוויה, ולעתים רחוקות גם 20+. אני מכיר את הפורום שלכם דיי הרבה, אך לא קראתי בו כל כך. אשמח לשתפכם במשהו שכתבתי אתמול בסטודנטים, ולא זכה לתגובות או התייחסות משמעותית, למרות שהיה לי קשה לכתוב את זה. אני מעתי את מה שכתבתי שם לכאן.....בשביל הזדהות...הבנה, ואולי אפילו אנשים יבינו מעט יותר דברים הקשורים לחיים. בד``כ בפורום הזה, דברים הנכתבים הינם ארוכים, ולאנשים יש זמן ורצון לקרוא הודעות ארוכות ולהיכנס לבעיות של אנשים....ולכן החלטתי לשתף אתכם בזה: ------------------------------------------------- את בטח לא קוראת את ההודעה הזאת....וגם לא תקראי. את בכלל לא יודעת, שאני כותב בפורומים של תפוז. את לא יודעת שאני שיתפתי אנשים פה בבעיות שלי ושלך. את לא יודעת כלום, ממש כלום. נפרדנו לפני שבועיים כמעט, בקול תרועה רם, ואני עוד לא שכחתי אותך. פשוט, הייתי שלם עם ההחלטה להיפרד ממך. קורה, לא? אז לפני חודשיים, כאשר נפרדנו, אני יודע שלא הייתי שלם עם הפרידה. אני יודע. אחרי שבוע, הרגשת מלכה. באתי אלייך, התחננתי, הבטחתי, ביקשתי, רק שנחזור....אמרתי לך שאנו נתחתן תוך שנה. התכוונתי לזה בכל מילה. באמת האמנתי בזה. את חייבת להאמין לי לזה. מאז אתמול, את גם יודעת למה עזבתי אותך לפני שבועיים. לא יכולנו לדבר על כלום. לא יכולתי לספר לך מה מפריע לי, לא יכולתי לספר לך מה נעים לי. לא יכולתי לחדור את מחשבתך. גם את לא נטת לספר לי מה קורה לך, מה מפריע לך. את אפילו לא סיפרת לי שלפני שהתחלנו לצאת, רצית לצאת עם השותף שלך, שלא רצה אותך, כי הוא הומו. כן, את לא אמרת לי כלום. לא שיתפת אותי באמת. אני שואל אותך...אם זוג חברים, במשך שנה וחצי, לא מסוגלים לדבר על דברים שבינו לבינה...האם הם יכולים לנהל משק בית ביחד? התשובה שלילית. לקח לי כמה חודשים מאז שנפרדנו לראשונה, עד שנפל האסימון הזה, כאשר התחילו אצלי הצרות. ואז באתי, שיתפתי אותך, סיפרתי לך שיש לי צרות. אבל חוסר הדיבורים שלנו, פשוט גרמו לכך שלא יכולתי לספר לך מה מציק לי, מה מפריע לי, למה אני עצוב כל הזמן. קשה לך להבין את זה, נכון? אחרי שנפרדנו צעקת עליי, אמרת שפגעתי בך. אני לא מבין למה....האם זה לא מטבעו של העולם שלנו, שבני זוג נפרדים? האם זה לא טבעי ששני אנשים לא מתאימים? זה טבעי! אני מעולם לא רציתי לפגוע בך. תמיד האמנתי שיהיה בסדר. טרקת לי את הטלפון בפרצוף מלא דמעות. אני מבין את כעסך, אני מבין שהגעתי מאוד קרוב אלייך. ידעתי שליבי שייך לך, וידעתי שאת רוצה אותי יותר ממה שאני רציתי אותך. ידעתי. אבל, את לא מעריכה את זה, שאנחנו בכלל לא שכבנו. שנה וחצי הייתי איתך, ולא שכבנו. את לא מאמינה לי, אבל כל גבר ממוצע אחר, היה זורק אותך אחרי חודש אם לא היה מקבל סקס. אז מה אם את יפה? אז מה אם את חכמה? אהבתי אותך... את זה את לא רואה? את לא ראית את זה? לא ראית את זה שאני איתך באש ובמים, ולא בשביל סקס? בשבת התקשרת שוב. ישנתי, ולכן החזרתי צלצול. בכית לי בטלפון.... התחננת שנחזור. אני חמודה, שלם עם ההחלטה להיפרד ממך. אני אוהב אותך, אבל אכפת לי ממך. אני אעשה הכל בכדי שיהיה לך יותר קל. ככה אמרתי לך. אמרתי לך שאני אקשיב לך, שאני אעזור לך לפני המבחן בכלכלה, שאני אעודד אותך. את הסכמת. אמרת שזה יהיה פחות פוגע. קבענו להיפגש לארוחת צהריים ביום ראשון, זוכרת? שנדבר... ביום ראשון, התקשרי, ולא רצית לראות אותי. אני מבין אותך...אמרת שאת רק רוצה לדבר. היום התקשרי אלייך שוב, לשאול בשלומך. סיפרת שאת מרגישה קצת פחות חרא. סיפרת גם שעשית את המבחן בכלכלה, ולא היה משהו. אני בטוח שעברת...את חכמה. אני מאוד אוהב אותך, ואני עדיין אוהב. אני לא בכיתי כשנפרדנו, אבל אכפת לי ממך מאוד. את לא יודעת עד כמה. היום סיימנו בזה שצעקת עליי שוב ושוב שאני פגעתי בך, ואמרתי לך, שככה זה בעולמנו....זוגות נפרדים, זוגות באים....ושזו דרכו של עולם. אני מקווה שבעתיד תביני את זה. כשתביני את זה, את תתקשרי אליי, אני יודע. ואז נהיה החברים הכי טובים בעולם. אוהב אותך מאוד תומר
שמי תומר, ואני בד``כ כותב בפורום סטודנטים/הפרעות אכילה/טריוויה, ולעתים רחוקות גם 20+. אני מכיר את הפורום שלכם דיי הרבה, אך לא קראתי בו כל כך. אשמח לשתפכם במשהו שכתבתי אתמול בסטודנטים, ולא זכה לתגובות או התייחסות משמעותית, למרות שהיה לי קשה לכתוב את זה. אני מעתי את מה שכתבתי שם לכאן.....בשביל הזדהות...הבנה, ואולי אפילו אנשים יבינו מעט יותר דברים הקשורים לחיים. בד``כ בפורום הזה, דברים הנכתבים הינם ארוכים, ולאנשים יש זמן ורצון לקרוא הודעות ארוכות ולהיכנס לבעיות של אנשים....ולכן החלטתי לשתף אתכם בזה: ------------------------------------------------- את בטח לא קוראת את ההודעה הזאת....וגם לא תקראי. את בכלל לא יודעת, שאני כותב בפורומים של תפוז. את לא יודעת שאני שיתפתי אנשים פה בבעיות שלי ושלך. את לא יודעת כלום, ממש כלום. נפרדנו לפני שבועיים כמעט, בקול תרועה רם, ואני עוד לא שכחתי אותך. פשוט, הייתי שלם עם ההחלטה להיפרד ממך. קורה, לא? אז לפני חודשיים, כאשר נפרדנו, אני יודע שלא הייתי שלם עם הפרידה. אני יודע. אחרי שבוע, הרגשת מלכה. באתי אלייך, התחננתי, הבטחתי, ביקשתי, רק שנחזור....אמרתי לך שאנו נתחתן תוך שנה. התכוונתי לזה בכל מילה. באמת האמנתי בזה. את חייבת להאמין לי לזה. מאז אתמול, את גם יודעת למה עזבתי אותך לפני שבועיים. לא יכולנו לדבר על כלום. לא יכולתי לספר לך מה מפריע לי, לא יכולתי לספר לך מה נעים לי. לא יכולתי לחדור את מחשבתך. גם את לא נטת לספר לי מה קורה לך, מה מפריע לך. את אפילו לא סיפרת לי שלפני שהתחלנו לצאת, רצית לצאת עם השותף שלך, שלא רצה אותך, כי הוא הומו. כן, את לא אמרת לי כלום. לא שיתפת אותי באמת. אני שואל אותך...אם זוג חברים, במשך שנה וחצי, לא מסוגלים לדבר על דברים שבינו לבינה...האם הם יכולים לנהל משק בית ביחד? התשובה שלילית. לקח לי כמה חודשים מאז שנפרדנו לראשונה, עד שנפל האסימון הזה, כאשר התחילו אצלי הצרות. ואז באתי, שיתפתי אותך, סיפרתי לך שיש לי צרות. אבל חוסר הדיבורים שלנו, פשוט גרמו לכך שלא יכולתי לספר לך מה מציק לי, מה מפריע לי, למה אני עצוב כל הזמן. קשה לך להבין את זה, נכון? אחרי שנפרדנו צעקת עליי, אמרת שפגעתי בך. אני לא מבין למה....האם זה לא מטבעו של העולם שלנו, שבני זוג נפרדים? האם זה לא טבעי ששני אנשים לא מתאימים? זה טבעי! אני מעולם לא רציתי לפגוע בך. תמיד האמנתי שיהיה בסדר. טרקת לי את הטלפון בפרצוף מלא דמעות. אני מבין את כעסך, אני מבין שהגעתי מאוד קרוב אלייך. ידעתי שליבי שייך לך, וידעתי שאת רוצה אותי יותר ממה שאני רציתי אותך. ידעתי. אבל, את לא מעריכה את זה, שאנחנו בכלל לא שכבנו. שנה וחצי הייתי איתך, ולא שכבנו. את לא מאמינה לי, אבל כל גבר ממוצע אחר, היה זורק אותך אחרי חודש אם לא היה מקבל סקס. אז מה אם את יפה? אז מה אם את חכמה? אהבתי אותך... את זה את לא רואה? את לא ראית את זה? לא ראית את זה שאני איתך באש ובמים, ולא בשביל סקס? בשבת התקשרת שוב. ישנתי, ולכן החזרתי צלצול. בכית לי בטלפון.... התחננת שנחזור. אני חמודה, שלם עם ההחלטה להיפרד ממך. אני אוהב אותך, אבל אכפת לי ממך. אני אעשה הכל בכדי שיהיה לך יותר קל. ככה אמרתי לך. אמרתי לך שאני אקשיב לך, שאני אעזור לך לפני המבחן בכלכלה, שאני אעודד אותך. את הסכמת. אמרת שזה יהיה פחות פוגע. קבענו להיפגש לארוחת צהריים ביום ראשון, זוכרת? שנדבר... ביום ראשון, התקשרי, ולא רצית לראות אותי. אני מבין אותך...אמרת שאת רק רוצה לדבר. היום התקשרי אלייך שוב, לשאול בשלומך. סיפרת שאת מרגישה קצת פחות חרא. סיפרת גם שעשית את המבחן בכלכלה, ולא היה משהו. אני בטוח שעברת...את חכמה. אני מאוד אוהב אותך, ואני עדיין אוהב. אני לא בכיתי כשנפרדנו, אבל אכפת לי ממך מאוד. את לא יודעת עד כמה. היום סיימנו בזה שצעקת עליי שוב ושוב שאני פגעתי בך, ואמרתי לך, שככה זה בעולמנו....זוגות נפרדים, זוגות באים....ושזו דרכו של עולם. אני מקווה שבעתיד תביני את זה. כשתביני את זה, את תתקשרי אליי, אני יודע. ואז נהיה החברים הכי טובים בעולם. אוהב אותך מאוד תומר