שלום לכולם.
שלום לכל נוכחי הפורום וחבריו. ב19 ביוני 2002, י' בתמוז תשס"ב, נהרג בתאונת רכב, בזמן אימונים מתקדמים בסיירת אגוז, בן-דודי האהוב, ומאז חיי אינם כפי שהיו. הלוויה נערכה יום למחרת, יום לפני יום הולדתי ה17. מאז, אני בוכה לעיתים תכופות. אני חושב עליו כל הזמן, פתאום כל חוויה בחיים קשורה אליו איכשהו, ואם לא אליו אז למוות, ואם לא למוות אז לצבא, ועכשיו אחי הגדול התגייס, ואני חושב כל העת עליו, והדמעות חונקות את גרוני במשך רוב שעות היום. למען האמת, אפילו לא היינו קרובים במיוחד. התראינו אחת לכמה שבועות, לפעמים יותר לפעמים פחות. היו לי דברים במשותף, אך הפרש הגילים בינינו גרם לריחוק, מה גם שיש לנו בני משפחה קרובים אליו בגיל יותר ממני. הצער והגעגועיםן לא נותנים לי מנוח, ואני לא מוצא שום אופן של פורקן בדרכים הישנות -כתיבת מוסיקה, ושירים. לאחרונה הפסקתי טיפול שהחל לפני המקרה, זאת בעצה אחת עם הפסיכולוג, ואני מרגיש שחיי לא מתקדמים ושדעתי נטרפת עלי. לבד מהמחשבות עליו, אינני מסוגל להתמודד עם דודיי, ההורים שלו, אין לנו אף תמונה שלו בבית ואינני שלם עם זה, אך אינני מסוגל לראות תמונות שלו, או לשמוע את קולו במשיבון הפלאפון שעדיין קיים. אינני משתף את הוריו בכך, כי איך אני יכול לומר שלי קשה, בעוד הם אבדו את בנם הקטן? אימי מתמודדת בצורה שונה ממני. היא לא חושבת על המקרה ונמנעת מלהתעמת איתו. זו זכותה. אבל קשה לראות אותי כמו שאני, והיא לא יודעת עד כמה חמור המצב. מה עושים? איך ממשיכים הלאה? איך מתמודדים? בכל פעם שאני חושב על רגע הבשורה, ואני זוכר אותו לפרטיו, אני מרגיש כאילו הוא קורה לראשונה. אני מרגיש כאילו לא התקדמתי צעד אחד בהבנה של המקרה ובהפנמה שלו. אני אמנם עולה לקבר לבדי מידי פעם, ואני בוכה ומדבר על כך לעיתים נדירות עם חברים, אבל ההרגשה היא של סרט חולף, כאילו עוד רגע ציקי יבוא. אני כבר מתחיל לבכות עכשיו, רק מהכתיבה על-כך. תודה על ההקשבה, או הקריאה.
שלום לכל נוכחי הפורום וחבריו. ב19 ביוני 2002, י' בתמוז תשס"ב, נהרג בתאונת רכב, בזמן אימונים מתקדמים בסיירת אגוז, בן-דודי האהוב, ומאז חיי אינם כפי שהיו. הלוויה נערכה יום למחרת, יום לפני יום הולדתי ה17. מאז, אני בוכה לעיתים תכופות. אני חושב עליו כל הזמן, פתאום כל חוויה בחיים קשורה אליו איכשהו, ואם לא אליו אז למוות, ואם לא למוות אז לצבא, ועכשיו אחי הגדול התגייס, ואני חושב כל העת עליו, והדמעות חונקות את גרוני במשך רוב שעות היום. למען האמת, אפילו לא היינו קרובים במיוחד. התראינו אחת לכמה שבועות, לפעמים יותר לפעמים פחות. היו לי דברים במשותף, אך הפרש הגילים בינינו גרם לריחוק, מה גם שיש לנו בני משפחה קרובים אליו בגיל יותר ממני. הצער והגעגועיםן לא נותנים לי מנוח, ואני לא מוצא שום אופן של פורקן בדרכים הישנות -כתיבת מוסיקה, ושירים. לאחרונה הפסקתי טיפול שהחל לפני המקרה, זאת בעצה אחת עם הפסיכולוג, ואני מרגיש שחיי לא מתקדמים ושדעתי נטרפת עלי. לבד מהמחשבות עליו, אינני מסוגל להתמודד עם דודיי, ההורים שלו, אין לנו אף תמונה שלו בבית ואינני שלם עם זה, אך אינני מסוגל לראות תמונות שלו, או לשמוע את קולו במשיבון הפלאפון שעדיין קיים. אינני משתף את הוריו בכך, כי איך אני יכול לומר שלי קשה, בעוד הם אבדו את בנם הקטן? אימי מתמודדת בצורה שונה ממני. היא לא חושבת על המקרה ונמנעת מלהתעמת איתו. זו זכותה. אבל קשה לראות אותי כמו שאני, והיא לא יודעת עד כמה חמור המצב. מה עושים? איך ממשיכים הלאה? איך מתמודדים? בכל פעם שאני חושב על רגע הבשורה, ואני זוכר אותו לפרטיו, אני מרגיש כאילו הוא קורה לראשונה. אני מרגיש כאילו לא התקדמתי צעד אחד בהבנה של המקרה ובהפנמה שלו. אני אמנם עולה לקבר לבדי מידי פעם, ואני בוכה ומדבר על כך לעיתים נדירות עם חברים, אבל ההרגשה היא של סרט חולף, כאילו עוד רגע ציקי יבוא. אני כבר מתחיל לבכות עכשיו, רק מהכתיבה על-כך. תודה על ההקשבה, או הקריאה.
