שלום לכולם

[אמא של מוריה]

שלום לכולם

קפצתי לבקר בפורום שלכם מפורום להיות הורים ויש לי בעיה שמטרידה אותי. מוריה מאד מאד צמודה אלי, בד"כ היא רוצה רק אותי. הבעיה היא עם אבא שלה. פעם הולכת אליו ומשחקת איתו, ופעם מסובבת את הראש ולא מסתכלת עליו בכלל. מן קריזות כאלה שממש לא מובנות לי. הבעיה היא שלפעמים ממש אין לי כוח להרים אותה כשהיא עצבנית/בוכה ואז היא לא מוכנה ללכת לאבא שלה. בעלי לוקח את המצב הזה ממש קשה ועושה איתה ברוגז. לא מקובל עלי שעושים ברוגז עם ילדה בת שנתיים, ומצד שני אני יכולה להבין את הפגיעה שלו. היא בת שנתיים ואני מרגישה שזה גיל מאד קשה עכשיו, מאד עקשנית, כל דבר זה לא לא לא. מתנצלת שיצא מבולבל, אבל זה משקף בדיוק את מה שאני מרגישה. יש למישהו/י רעיונות? פתרונות?

 

[kokopeli]

כמה שמה שאת מתארת מוכר!!!../images/Emo3.gif

גם אצלינו זה היה ככה, עכשיו הרבה יותר טוב. אצלינו המצב השתפר כאשר, מתוך נסיבות שונות, היה לאבא של הילדה יותר פנאי (רגשי וגם זמן) להיות איתה - מה שנקרא זמן איכות, ולא רק שעה שעתים בערב, עייף ולפעמים עצבני אחרי יום עבודה, ולוקח גם חלק פעיל בחינוך. אנחנו הרי לא יכולים להאשים את הקטנטנים האלה שבטח מרגישים לעצמם - מה הוא מתערב לנו בחיים. מה הוא מופיע לו פתאום בסוף היום, כשכולנו כבר עייפים, ומצפה ממני שאהיה איתו עכשיו, וגם אומר לי מה לעשות. (זה כמובן מוקצן - אבל לדעתי זו רוח התחושה) אין לי פיתרון קסם. רק זמן איכות, ובטח שלא להיעלב ולעשות ברוגז (למרות שגם אני מאוד הזדהיתי איתו), אבל זה משרת בדיוק את המטרה ההפוכה. אולי הוא יתקשר אליה כמה פעמים במהלך היום מהעבודה, אולי בסופי שבוע יסעו רק שניהם לעשות כיף ביחד (וכך גם את תוכלי לנוח), אולי תשבו שלותכם לפני השינה והוא יקריא סיפור (כמובן שבלי הנוכחות שלך זה לא ילך). ובינתיים תחזיקו מעמד המון אור

ואהבה

 

[אמא של מוריה]

זמן איכות, גם אני חושבת כך

אבל זה קצת בעייתי, אין לי ספק שצריך לפתור את זה. בשבתות זה קצת בעייתי שיסע איתה כי אנחנו דתיים, אבל לרדת איתה לגן שעשועים יכול להיות רעיון טוב.

 

[נעה גל]

אני, במקום "זמן איכות" הייתי הולכת

דווקא על זמן "טיפול" (שלא סותר, אגב, זמן איכות): הייתי נותנת לאבא לעשות את כל האמבטיות למוריה, או שהוא יהיה אחראי על האירגון שלה בבוקר, או ארוחת ערב שלה. לא יודעת מה. קשר "אמיתי" מתבסס בעיקר על הרגעים היומיומיים של טיפול ולא על כמה שעות כייף שבועיות. נראה לי שמוריה מבינה את זה, כנראה, יותר טוב מכם

.

 

[אמא של מוריה]

לגבי זמן "טיפול"

בגלל שאבא שלה יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בערב, הטיפול היה עלי. ובאמת אמרתי לו שאחת הדרכים שהיא תהיה קשורה אליו זה שגם הוא יהיה חלק מהטיפול היומיומי לה, במיוחד שאנחנו גם מתכננים בקרוב עוד הריון ולא תמיד יהיה לי כוח לעשות הכל. אז שלשום ניסינו שהוא יעשה לה אמבטיה ומוריה בשום פנים ואופן לא הסכימה. ממש בכי וצרחות. וזב בגלל שהיא רגילה רק אלי. איך אפשר להרגיל אותה עכשיו שגם אבא עושה איתה הכל בלי המון צרחות ובכי???

 

[נעה גל]

קודם כל - אפשר להרגיל אותה

(ולעניות דעתי, צריך להרגיל אותה). אם אבא רוצה קשר עם הילדים שלו, חלק מהקשר נבנה בזמן הטיפול. אם תחשבי על זה - כשלילד יש בעיה הוא יפנה למי שמטפל בו, והוא סומך עליו ולא על מי שרק משחק איתו. אני חושבת שגם הרבה יותר קשה לעשות "ברוגז" ולהתעלם ממי שמטפל בך, והרבה יותר קל לעשות את זה למי ש"רק משחק". אז נכון. הבעלים שלנו עובדים שעות ארוכות. ואל תכעסי עלי (את וכולן

), אבל זו הבחירה שלהם לעבוד כך. כן, נכון. יש אילוצים, יש בוס ויש צרכים, אבל אם מספיק חשוב להם לבנות קשר עם הילדים, הם צריכים להשקיע. אני לא אומרת שהם חייבים להגיע כל יום הביתה בשעה 16:00. אבל, בהחלט אפשר לדאוג שפעם (עדיף פעמיים, אבל בואי נהיה ראליות...) בשבוע הוא זה שיוציא אותה מהגן ויבלה איתה את אחה"צ וגם ירחץ אותה, יחליף טיטולים, יאכיל וישכיב לישון. במצבים כאלה (שהילדים לא מסכימים שהורה אחד יטפל בהם) עוזר מאוד אם ההורה השני לא נמצא בסביבה המידיית. כשאיתמר (היום בן שנתיים ו-8 חודשים) היא קטן (בסביבות גיל שנה) הוא היה מחובר אלי. 24 שעות של מגע בלתי נפסק (כולל לילות). זה הגיע למצב שדני לא הכיר אותו. כשאני אומרת "הכיר" אני מתכוונת ברמה של לדעת איך להרגיע אותו, לזהות את סוג הבכי שלו, למצוא את הדרכים המיוחדות שלהם ביחד הורה וילד. אז זזתי צעד אחורה והשארתי אותם לבד יותר פעמים. בהתחלה באופן לא מאורגן ורציף ולאט לאט בצורה יותר מאורגנת ולזמן יותר ארוך. איתמר למד להסתדר גם עם דני ודני למד להסתדר עם איתמר. כולם (כולל אני

) הרווחנו מזה. וזה בהחלט תהליך - כל אחד מהצדדים צריך ללמוד משהו חדש. תנו לזה את הזמן שלו להתרחש. ובנימה טיפה אחרת - הילדים האלה, החמודים, הם לא רק שלנו (האימהות). מן הראוי שהאבות יקחו חלק פעיל בגידול שלהם ולא ידאגו רק לשעות "הפנאי והבידור" בחייהם של הילדים. לא כך?

 

[לאה_מ]

ורצוי להתחיל את ה"התרגלות" הזו

באמת ביום שהיה להם בו בילוי משותף. אני מניחה, שאם מוריה תבלה כמה שעות עם אבא בשבת, היא תשמח שלקינוח הבילוי המשותף הוא גם ירחץ אותה וילביש אותה, ישכיב אותה לישון וכד'. יתכן שאחרי פעם כזו, שתהיה מוצלחת, מוריה לא תסרב לטיפול כזה מצידו גם ביומיום.

 

[נעה גל]

רעיון טוב ../images/Emo45.gif

 

[Shellylove]

האמת?

מה שנראה לו בעייתי היא ההתייחסות הקצת ילדותית של בעלך - מה זאת אומרת הוא עושה לה ברוגז? מי בן שנתיים פה? סליחה אם הייתי בוטה, אבל לדעתי זו בדיוק הדרך ההפוכה להשיג לאט לאט את אמונה של מוריה ולגרום לכך שהיא תיתן לו מקום. זכותה להחליט עם מי היא רוצה לשחק ובמי היא רוצה להתנחם והדרך היחידה, מבחינתו, "לשפר" את המצב הוא לשמוח כשהיא כן באה אליו, לבלות איתה זמן נעים וזהו! שלי (שגם היא בת שנתיים וקצת - נדמה לי שקרובה מאד לגיל של מוריה) גם היא מעדיפה אותי בד"כ (ואני מאד מבינה אותה בעניין

), אני גם זאת שנמצאת איתה רוב הזמן (בטח גם אצלך, לא?). הייתה תקופה שהיא ממש הייתה "מתנכרת" לבעלי והוא אמנם לא עשה כלום בעניין, אבל אני בטוחה שזה לא היה נעים לו וגם לי. מה שעשיתי זה לתת להם הזדמנויות להיות לבד (כי אם אני בסביבה - חבל"ז) ועם הזמן זה השתפר. לצערי היה גם שבוע שבו אני הייתי חולה מאד ולא תפקדתי בכלל ואז הוא טיפל בה והיה איתה וזה מאד הועיל לקשר ביניהם. היום למשל היא יודעת שבבוקר היא פונה אליו (כי אמא מנסה לישון עוד טיפה) ויש להם את "הדברים שלהם" שהם עושים ביחד והיא בהחלט מראה לו הרבה יותר אהבה. לדעתי את צריכה לדבר עם בעלך ולהסביר לו שאת מבינה את רגשותיו, אבל זו באמת לא הדרך לליבה של מוריה ושתנסו ביחד למצוא דרכים אפקטיביות. ובכל מקרה, שיהיה סבלני ואמפתי ויכבד את רצונותיה. נ.ב. ברוכה הבאה לפורום

 

[אמא של מוריה]

קודם כל את לא צריכה להתנצל

גם אני חושבת כמוך. ילדה בת שנתיים לא משתווה לאדם בן 30. זה לא ממש ברוגז, אבל הוא אומר אני לא מדבר איתך עכשיו וכו'. קשה לי עם זה, כי האמת שגם אני הייתי נפגעת שהבת שלי לא רוצה לבוא אלי. ומצד שני כשהיא מוכנה לבוא אליו אז האהבה ביניהם פורחת. אני גם אומרת שהם צריכים זמן איכות ביחד, רק שהוא הוא עובד עד שעות מאוחרות וזה קצת בעיה. אבל אין לי ספק שחייבים להקפיד על זה שאני גם לא אהיה בבית כשהם יהיו ביחד. וברוכה הנמצאת.

 

[לאה_מ]

מסכימה עם קודמותי

גם בעניין הצורך של אבא של מוריה להתעשת ולקחת את העניין הזה ביתר בגרות, וגם במשוואה של יותר זמן משותף = קשר טוב יותר. הרבה פעוטות קשורים יותר לאם, גם בשל ההנקה, גם בשל השעות הרבות יותר שהיא מבלה עמם וגם משום שבהרבה בתים האם היא זו שאחראית לטיפול השוטף בתינוק/פעוט (אני מדברת על האכלה, החלפת חיתולים, הלבשה, מקלחת וכד') - האב הוא מטפל משני, ובגיל הזה יש לכך בהחלט משמעות מבחינת הפעוט. גיל שנתיים הוא גיל מצויין לטעת בסיס איתן ליחסי אבא - ילד, גם כשלא נוסעים בשבת. אני הייתי מציעה לבעלך ללכת על הסקרנות הטבעית שודאי טבועה במוריה - למשל, לחפש חלזונות אחרי הגשם או לבדוק את הפריחה בשדה הבור הסמוך - דברים פחות "שגרתיים" עבורה. וחשוב מאד שהוא יבין שהדברים האלה לא קורים ברגע, ושלוקח זמן לפתח מערכת של אמון וחיבה. נקודה נוספת למחשבה היא התאמת האופי הורה-ילד - דיברנו על זה בפורום לא פעם, שהרבה פעמים הורים מסתדרים טוב יותר עם ילד שהאופי שלו דומה יותר לשלהם, וזה לא מוגבל רק לגיל הינקות או לגיל הרך. גם כאן - הבנה של המצב היא חצי מהפתרון. נשמח מאד לשמוע עדכונים, וגם לראות אותך כאן בדיונים אחרים