הסיפור שלי
"ביקשתי אדרנלין..למה את לא מביאה לי?". המתח היה בלתי נסבל. אגלי הזיעה זלגו והכתימו את גב חולצתו הירוקה. מתוך ערפול חושים, לא כאן ולא שם, זיהתה דפנה מעליה רק את המנורה העצומה של חדר הניתוח . בהזדמנות אחרת זה בטח היה מסנוור אותי כהוגן, עכשיו זה לא מזיז לי. אבל למה הם מחזיקים לי כל כך חזק את הלסת ולמה מושכים לי את הלשון? הנשימה היתה לה קשה, והחלה מחרחרת... "...טובוס מס 4" אמר בקול סמכותי ד"ר כפיר וניגב אגל זיעה. , עוזרו הביט בתדהמה במתרחש וידו רעדה כאשר לקח מהאחות את הטובוס הכחלחל. דפנה כבר לא איתנו? אתה בטוח? צעק "...בוא נכניס את זה עכשיו". המרדים תפס פיקוד והזיז את שניהם, כמו מרגרינה שנחתכת עי סכין החליק הטובוס לגרונה של דפנה ללא כל קושי. האמבו שמזרים את האוויר נלחץ, פומפם, החזה מתרומם אמר העוזר..אנחנו בפנים אמר המרדים..חמצן..הרבה חמצן. סמדר האחות שמה לב שהצבע חוזר לפניה של דפנה. רק כמה דקות עברו מאז השאיבה והכל פתאום הדרדר, קרס, שאיבה פשוטה, ד"ר כפיר רגיל לבצע אותה כמעט כל יום.. מאז שהגיעה התרומה הכספית לפני שנתיים למרכז ההפריות בראשות פרופ אמיר הלך וגדל נסיונו. בחודשים הראשונים היה ד"ר כפיר שמח על כל מטופלת שהגיעה לפעולה. לאחרונה כבר לא עמדו כאן בעומס ונאלצו להפנות מטופלות למרכז אחר. הבוס לא אוהב את זה, אבל אין לנו ברירה. אנחנו לא עומדים בעומס. במוסף מעריב של סוף שבוע חורפי אחד כבר הופיעה כתבת תחקיר על התורים להפריות במרכז של פרופ אמיר, ד"ר כפיר כעס על העיתונאית שלא בדקה לדעתו מספיק את כל העובדות לפני שדאגה לפרסמן. כשחזר מההשתלמות באנגליה קיבל לידיו ד"ר כפיר את האחריות לכל השאיבות. למה זה היה צריך לקרות דווקא לדפנה? לא הבין, הרי הכל אמור היה להיות בסדר איתה. אני כבר מכיר אותה מעשרים וחמש שאיבות קודמות. לא היה כל סיבוך עד כה.. דפנה היתה במחוזות אחרים, חומר ההרדמה שהוסיף המרדים עשה את הכל נעים יותר וההרגשה המוזרה בחיך נעלמה כמו גם אור המנורות וקולות האנשים ... ד"ר כפיר התיישב על כסא סמוך למיטה, הניח למרדים להמשיך בפעולת ההחיאה. דפנה נושמת טוב, הצבע חוזר, הדופק יציב, הוא הרשה לעצמו לשחרר אנחת רווחה. אט אט החלו הדברים להתחדד, דפנה הבינה שמשהו אחר קרה פה, הריטואל הידוע פינה עצמו לריחות אחרים, לקולות חדשים, כשפקחה את עיניה נתקלה בזוג עיניים מביט בה, לא היה לה ספק היא מכירה את העיניים האלה בגללן היא התאהבה בו , אך משהו בצבע הכחול שלהן כבר לא היה חד כתמיד, הדמעות שמילאו אותן טשטשו את חדותן, דפנה ניסתה לשאול מה קרה, למה מיטתה מוקפת באחיות, רופאים ובעוד פנים לא מוכרות, הקול שבקע מגרונה היה צרוד...היא התקשתה לדבר וגילתה שכל הברה שהוציאה מפיה גרמה לכאב חד בגרון. ד"ר כפיר רכן לעברה, ליטף את פניה והסביר שהיתה בעיה בהרדמה, אמר שהיתה סכנה של ממש, קיבלנו אותך במתנה דפנה, ואז השתנתה ההבעה על פניו "השאיבות האלה מסכנות אותך, חשוב לי מאוד הפריון שלך אך החיים יותר". כל הסובבים הנהנו בראשם לאות הסכמה, דפנה נלחצה, לא היתה מוכנה לחדול מהנסיונות המתישים להרות, החלום על תינוק משלה לא הרפה והיא ידעה שתעשה הכל כדי להצליח. כעבור כמה שעות כשכל הסימנים החיוניים שבו לתקנם שוחררה דפנה לביתה. התשובה השלילית הגיעה לאחר מספר ימים, דפנה חשה שהיא מתרסקת..כהרגלה במצבים מסוג זה מיהרה לקבוע תור אצל ד"ר כפיר, בדרכה לקליניקה שלו שיננה לעצמה את הדברים "אני לא מוכנה להפסיק, בסוף זה יצליח, יש לי כח לעוד פעם, מה שקרה לי היה חריג, אף אחד לא יעצור אותי." דפנה נכנסה לחדרו והתיישבה על הכסא מולו, ד"ר כפיר נשען לאחור ואמר "דפנה, אני לא עושה לך יותר טיפולים, בואי נעשה פונדקאות" . בקושי רב בלעה דפנה את הרוק והסדירה את נשימתה "אני? פונדקאות? למה?" הרופא נתן הסבר מפורט, דפנה בלעה כל מילה בשקיקה, היא שאלה, הרופא השיב, וכך מצויידת בכל התשובות שבה לביתה, ביקשה מבעלה להתיישב לידה ולהקשיב, הוא הקשיב קשב רב ופניו התמלאו חיוך גדול "דפנה, זה רעיון נהדר, סופסוף תפסיקי לסבול, מה זה משנה מי ילד אותו זה הרי התינוק שלנו, בשר מבשרינו." שנה אחת חלפה, בדיוק שנה. התינוקת הונחה בזרועותיה, דפנה התמלאה באושר שאין מלים כדי לתאר אותו, אותם עיניים שהביטו בה שנה קודם מלאות בדמעות ניבטו עכשיו מהתינוקת הנהדרת הזאת שהתכרבלה בזרועותיה.