שלום לכולם
אני כבר תקופה פותח מדי פעם את הפורום וקורא אבל זו הפעם הראשונה שאני כותב.
היום היה היום הראשון של הלימודים,ישבתי בכיתה של 17 תלמידים,כשאני יושב בשורה האחרונה,כל גופי דרוך למקרה שמישהו יזרוק מבט לעברי,מתחלחל מהמחשבה שאני יצטרך לומר משהו וזה ימשוך את תשומת ליבם של שאר המשתתפים.
מתאמץ להישיר מבט למרצה ברגע שעיניו נחות עלי ולא להסיט את המבט.
אני חייב להגיד שכל דקה שם הרגישה כמו נצח. זה היה חתיכת סבל אחד ארוך. הלב דפק הנשימה היתה מקוטעת והחרדה הרקיעה שחקים.
הייתי צריך להתאמץ כדי לעקוב אחר המתרחש בשיעור,ולצאת קצת מההתרכזות בעצמי ובגופי.
אין לי מושג איך אפשר לעבור ככה 3 שנים של לימודים,אני לא יודע עד כמה זה שוה את זה. אפילו כשאני יוצא מהיום הכל כך מתיש הזה וחוזר הביתה, אני לא רגוע כי אני יודע מה מחכה לי למחרת.
התחושות החרדתיות הקשות האלו ליוו אותי במשך כל חיי הבוגרים,נורא פחדתי בגלל זה להיכנס למסגרת של לימודים,ועכשיו כשנכנסתי,אני רק חושב על לברוח מזה, ולעזאזל כל הכסף ששפכתי על זה,לא הגעתי לעולם כדי לסבול בצורה כזאת.
אני מצטער על שאני מבאס.
אבל אם מישהו התמודד עם אותם דברים או עם חוויות קרובות, אני אשמח לשמוע..
אני כבר תקופה פותח מדי פעם את הפורום וקורא אבל זו הפעם הראשונה שאני כותב.
היום היה היום הראשון של הלימודים,ישבתי בכיתה של 17 תלמידים,כשאני יושב בשורה האחרונה,כל גופי דרוך למקרה שמישהו יזרוק מבט לעברי,מתחלחל מהמחשבה שאני יצטרך לומר משהו וזה ימשוך את תשומת ליבם של שאר המשתתפים.
מתאמץ להישיר מבט למרצה ברגע שעיניו נחות עלי ולא להסיט את המבט.
אני חייב להגיד שכל דקה שם הרגישה כמו נצח. זה היה חתיכת סבל אחד ארוך. הלב דפק הנשימה היתה מקוטעת והחרדה הרקיעה שחקים.
הייתי צריך להתאמץ כדי לעקוב אחר המתרחש בשיעור,ולצאת קצת מההתרכזות בעצמי ובגופי.
אין לי מושג איך אפשר לעבור ככה 3 שנים של לימודים,אני לא יודע עד כמה זה שוה את זה. אפילו כשאני יוצא מהיום הכל כך מתיש הזה וחוזר הביתה, אני לא רגוע כי אני יודע מה מחכה לי למחרת.
התחושות החרדתיות הקשות האלו ליוו אותי במשך כל חיי הבוגרים,נורא פחדתי בגלל זה להיכנס למסגרת של לימודים,ועכשיו כשנכנסתי,אני רק חושב על לברוח מזה, ולעזאזל כל הכסף ששפכתי על זה,לא הגעתי לעולם כדי לסבול בצורה כזאת.
אני מצטער על שאני מבאס.
אבל אם מישהו התמודד עם אותם דברים או עם חוויות קרובות, אני אשמח לשמוע..