שלום לכולם

[דוסית לשעבר]

שלום לכולם

היי, אני לא ממש אנוסה כי עזבתי את העולם החרדי בגיל 12 ביחד עם הוריי ואחיי (ונשארתי דתיה), אבל אני מזדהה עם הרבה מהדברים שאתם כותבים ומעריצה אתכם על האומץ לחשוב אחרת. אומנם אני עדיין דתיה, אבל גם לי התהליך של עזיבת העולם החרדי לא היה פשוט וכלל נתק עם רוב המשפחה. אבי הוא מחבר הספר שתיקת החרדים, אז מי שקרא כבר מכיר את הסיפור שלי.. בכל אופן, שמחה להיות כאן

 

[יענקל10]

בריזל ?

 

[דוסית לשעבר]

נכון מאוד

 

[גבעת חול]

ברוכה הבאה

 

[חלושעס]

וואו. קראתי על הספר

נשמע כמו פצע פעור ומדמם. ברוכה הבאה.

 

[מילטון גון]

מעניין מאד

ברשותך, אבקש ממך לכתוב כמה מילים על חווית המעבר בין העולמות.

לא מעט זוגות כאן נמצאים בשלב שבו הם מסתפקים האם לצאת בשאלה או איך לעשות זאת, ומההיכרות החלקית שלי - הנושא היחיד כמעט העומד בראש מעייניהם הוא טובת הילדים.

למרות שהמעבר מהחברה החרדית לדתית חד פחות מזה שבינה לבין החילונית, אני מניח שהניסיון שלך עשוי להיות רלוונטי מאד לרבים מהמסתפקים, והעובדה שכיום את מצויידת בפרספקטיבה מספקת להערכת השפעת המעבר על חייך, הופכת אותך למקור ידע חשוב בנושא.

כמובן שאם אינך חשה בנוח עם חשיפה אישית כזו, את מוזמנת לשכוח את מה שכתבתי.

 

[דוסית לשעבר]

אם אני יכולה לעזור אעשה זאת בשמחה!

אז ככה, עד כיתה ו' למדתי בבית יעקב בירושלים שם סבלתי מאוד מההתערבות הבוטה בחיי, מהבדיקה של אורך החצאית וצבע הגרביים , השתייכנו לזרם החסידי אבל גדלתי בבית יחסית מודרני עם אבא רואה חשבון וטלוויזיה בבית (מוסתרת כמובן),אפשר לומר שגדלתי כאנוסה. כשהייתי בכיתה ו' הוריי החליטו להעביר אותי לחינוך ממ"ד, בין היתר בשל פחד שבסוף אחזור בשאלה, המעבר לא היה קל כי אומנם ידעתי די הרבה על העולם שבחוץ, אבל עדיין ההרגלים שלי היו שונים. לקח לי הרבה זמן להתרגל להתפלל רגיל לא כמו חסידית, או להגיד א- ניי ולא א- נוי (שם ה'), ללכת עם סנדלים בלי גרביים, אבל לילדים יש יכולת הסתגלות מדהימה והם יכולים להתמודד עם כל דבר. רוב משפחתו של אבי נתקה איתנו קשר וזה היה מאוד קשה להתמודדות. למשל בבת מצווה שלי ובחתונתי שכמעט אף אחד לא הגיע. אבל כשאני מסתכלת על חיי כיום לעומת חייהן של בנות משפחתי אין בפי די מילים להודות להוריי על שעשו את הצעד האמיץ הזה.