שלום לכולם

[לונה..]

שלום לכולם

לא הייתי כאן בימים האחרונים.. נסעתי קצת לסבתא, לנסות להרגע מהעולם.. לעשות הפסקה קצרה, לפני שאני אוספת את עצמי מחדש, ומנסה להמשיך הלאה, בכל הכוח, בכל המהירות, צורה הכי טובה שאפשר (בכל מיני תחומים). לפני שנסעתי, שכנה שלי עצרה אותי בכניסה לבניין, ושאלה אם האדם ששמו כתוב על מודעת האבל הוא סבא שלי (גרנו באותו בניין). הנהנתי בהסכמה, לצערי... פתאום היא חיבקה אותי, כל כך חזק.. שנפלה לי המזוודה.. היא הביטה לי בעיניים, ואמרה לי: "אני כל כך מצטערת.. קודם אמא, אחר כך סבא.. מתוקה שלי, אל תדאגי, אני בטוחה ששניהם עכשיו ביחד והם עושים הכל כדי לשמור ולהגן עלייך, ככה שאין לך מה לדאוג.. תשקיעי בלימודים, תמשיכי בחיים, והם יהיו איתך כל הדרך" וזה העלה לי מן חיוכון קטנטן על הפנים.. למרות שאני חושבת לפעמים שזה מגוחך, ומצד שני מאמינה בזה... (ואם עוד לא אמרתי - אז ברוכים הבאים לראש של לונה - אנדרלמוסיה ופיצולים למיניהם ובמשך כל הנסיעה חשבת על הדברים שהיא אמרה, והזכרונות הציפו אותי מכל עבר.. והיה לי עצוב.. ועמוק בלב, יחד עם כל העצב.. שמחתי כל כך שאני נוסעת לבקר את סבתא שלי.. ושוב הבטחתי לעצמי - הפעם אני לא אעשה את אותה הטעות, אני אבוא לבקר הרבה, אני אעזור בכל מה שאני יכולה, אני לא יכולה לאבד אותה בלי שהיא תבין, ותדע, ותרגיש שהיא אחד האנשים הכי חשובים לי בחיים.. ואז חשבתי על זה שכבר אמרתי לעצמי את המילים האלה, אחרי שאמא שלי נפטרה.. על סבא שלי.. שאני אשמור עליו, ואוהב אותו, ואבקר הרבה, ואני אעזור לו כשהוא יצטרך... ובהתחלה עשיתי את זה.. וגם מדי פעם, במשך הזמן.. אבל ברגעים הכי קשים.. כשהוא שכב שם בבית חולים.. ביקרתי אותו רק פעמיים... רק פעמיים.. כמה עלובה אני יכולה להיות?! והוא היה כל כך מקסים.. והוא תמיד רצה לעזור לי.. וכשהיה לי קשה.. הוא תמיד רצה "להרוג" את כל מה ומי שהציקו לי.. והוא באמת אהב אותי. באמת היה אכפת לו. וכשאני כותבת את זה עכשיו עולות לי דמעות בעיניים.. האמת היא שכל כך רציתי לבוא לבקר.. אבל משהו לא נתן לי.. זה לא שהיו דברים חשובים יותר מזה.. או שהיה לי קשה להגיע לשם.. אני חושבת שאולי קצת מעצלנות (אני מודה באשמה.. קאוץ´ פוטאטו) אבל בעיקר.. כי לא יכולתי לעמוד שם ולראות אותו סובל.. ואת המבטים של המשפחה שלי שיושבת שם. ותמיד יהיו השיחות המעיקות של כל הדודים והמבטים של "גם אמא שלך הייתה פה פעם", ושאני אראה שם את אחי, שיזכיר לי את אמא שלי, ושכולם ינהלו שיחות על אמא שלי ומה שהיה בעבר, ושהכול פתאום יזכיר לי את אמא שלי... אני לא מסוגלת לזה.. אולי משהו לא בסדר איתי. בכל מקרה, אני משתדלת עכשיו להיות סוף סוף בן אדם.. אני לוקחת עכשיו אחריות על החיים שלי - ומשפרת אותם - מכל הבחינות. אני חייבת את זה לסבא שלי. אני חייבת את זה לאמא שלי. אני חייבת את זה לעצמי. תמיד אמרו שתמיד שכשמשהו נגמר - דבר חדש מתחיל.. כנראה שזאת ההתחלה שלי.. יום טוב לכולם. אני מאחלת רק אושר, אהבה ושלוות נפש. אני מה לעשות

 

[רסיסים של אושר]

לונה מתוקה

אני בטוחה שסבא שלך כמו אמא שלך אינם כועסים עלייך. כל כך ברור ומובן שיהא קשה לך לשהות בבית חולים בזמן שסבא שלך מאושפז. כל הדודים והזכרונות ומן הסתם השיחות על אמא. בטוחה אני שאיש לא כועס עלייך. מבינים אותך. וכשתמצאי את הכוחות הנפשיים תלכי לסבתא שלך. אל תכריחי את עצמך. רק שתרצי. תהיי את כמו שאת מתוקה. ואצל סבתא שלך תוכלי לבכות ולצחוק גם יחד. והיא תוכל לספר לך כל כך הרבה על אמך ועל סביך. אני בטוחה שהיא תשמח לדבר עליהם. שיהיה לך רק טוב הילה.