שלום לכולם !
חזרתי בשאלה לפני בערך 10 שנים.היום אני בת 32.המשפחה הקרובה שלי (הורים+אחים) דתיים לאומיים,כלומר,שומרים שבת,חגים וכשרות...ולשמחתי הם לא מקפידים מי יודע מה.כלומר,הם לא מחמירים במצוות בהיסטריה.(כמובן,שאני מכבדת אותם ולא מספרת להם על כל ה "חטאים" שכבר הספקתי לעשות בפסח וביום כיפור
). הבעיה שלי איתם היא,שהם מצפים ממני,כל הזמן,ולא מרפים,שאני אשתתף איתם ואהיה איתם בכל השבתות או החגים שהם עושים ביחד(הכוונה לא לחגים הגדולים כמו ראש השנה ופסח).הסברתי להם כבר מאה אלף פעם,שקשה לי נפשית עם ה "חגיגות" האלה,כי אני לא מסוגלת לשבת שבת שלמה או חג שלם בתוך בית אחד.זה מטריף אותי שאסור לעשות כלום,ואין לי עצבים לכל הארוחות האלה ולכל הסדר יום המוקפד לפי התפילות...זה לא אני. ככה כל פעם,אני מוצאת את עצמי מסבירה להם שוב ושוב למה אני לא מגיעה לשבת או לחג,ולמען האמת,זה לא רק מעצבן אותי,אלא אני כבר נפגעת מחוסר הכבוד אלי כבן אדם בוגר שמחליט את ההחלטות שלו (אני הקטנה במשפחה,עדיין רווקה והם נשואים עם ילדים).הם מנסים כל פעם ולא מרפים,ושמעתי את זה באוזניים שלי,הם אמרו לא פעם (במיוחד אמא שלי) :"את צעירה,אז יש סיכוי שנצליח לשנות את הדעות שלך" (???????). אתם גם חווים את הדבר הזה?את החוסר כבוד להחלטות שלכם בחיים?את הלחץ הנפשי שמפעילים עליכם? אני לא יודעת מה לעשות,אני פשוט נפגעת שהם לא מכבדים אותי ואת הדרך שלי.ואני לעומתם,מכבדת אותם על ימין ועל שמאל. יש לי עוד שאלה,באותו נושא: הנושא של כיבוד הורים מבעבע בי כל פעם.לפעמים אני מרגישה שאני מצערת את ההורים שלי בזה שאני לא מתנהגת כמו שהם רוצים שאתנהג.אני חייבת לציין,שאני מכבדת אותם מעל ומעבר או לפחות משתדלת מעל ומעבר. איפה לדעתכם עובר הגבול של כיבוד הורים ושל הזכות שלי לחיות איך שאני רוצה? אני חייבת לציין,שהתקשורת עם ההורים שלי היא גרועה ביותר,כי הם לא מסבירים את עצמם כמו שצריך.אני אף פעם לא מבינה מה הם חושבים.כמה שאני מנסה לקבל תשובות,אני נשארת עם פרצופים ושתיקות מצידם.לכו תבינו מה עובר להם במוח... תודה,גליה.
חזרתי בשאלה לפני בערך 10 שנים.היום אני בת 32.המשפחה הקרובה שלי (הורים+אחים) דתיים לאומיים,כלומר,שומרים שבת,חגים וכשרות...ולשמחתי הם לא מקפידים מי יודע מה.כלומר,הם לא מחמירים במצוות בהיסטריה.(כמובן,שאני מכבדת אותם ולא מספרת להם על כל ה "חטאים" שכבר הספקתי לעשות בפסח וביום כיפור
). הבעיה שלי איתם היא,שהם מצפים ממני,כל הזמן,ולא מרפים,שאני אשתתף איתם ואהיה איתם בכל השבתות או החגים שהם עושים ביחד(הכוונה לא לחגים הגדולים כמו ראש השנה ופסח).הסברתי להם כבר מאה אלף פעם,שקשה לי נפשית עם ה "חגיגות" האלה,כי אני לא מסוגלת לשבת שבת שלמה או חג שלם בתוך בית אחד.זה מטריף אותי שאסור לעשות כלום,ואין לי עצבים לכל הארוחות האלה ולכל הסדר יום המוקפד לפי התפילות...זה לא אני. ככה כל פעם,אני מוצאת את עצמי מסבירה להם שוב ושוב למה אני לא מגיעה לשבת או לחג,ולמען האמת,זה לא רק מעצבן אותי,אלא אני כבר נפגעת מחוסר הכבוד אלי כבן אדם בוגר שמחליט את ההחלטות שלו (אני הקטנה במשפחה,עדיין רווקה והם נשואים עם ילדים).הם מנסים כל פעם ולא מרפים,ושמעתי את זה באוזניים שלי,הם אמרו לא פעם (במיוחד אמא שלי) :"את צעירה,אז יש סיכוי שנצליח לשנות את הדעות שלך" (???????). אתם גם חווים את הדבר הזה?את החוסר כבוד להחלטות שלכם בחיים?את הלחץ הנפשי שמפעילים עליכם? אני לא יודעת מה לעשות,אני פשוט נפגעת שהם לא מכבדים אותי ואת הדרך שלי.ואני לעומתם,מכבדת אותם על ימין ועל שמאל. יש לי עוד שאלה,באותו נושא: הנושא של כיבוד הורים מבעבע בי כל פעם.לפעמים אני מרגישה שאני מצערת את ההורים שלי בזה שאני לא מתנהגת כמו שהם רוצים שאתנהג.אני חייבת לציין,שאני מכבדת אותם מעל ומעבר או לפחות משתדלת מעל ומעבר. איפה לדעתכם עובר הגבול של כיבוד הורים ושל הזכות שלי לחיות איך שאני רוצה? אני חייבת לציין,שהתקשורת עם ההורים שלי היא גרועה ביותר,כי הם לא מסבירים את עצמם כמו שצריך.אני אף פעם לא מבינה מה הם חושבים.כמה שאני מנסה לקבל תשובות,אני נשארת עם פרצופים ושתיקות מצידם.לכו תבינו מה עובר להם במוח... תודה,גליה.
