שלום לכולם
אספר קצת על הילדות שלי, עד היום הזה... אני בת 26 , בת בכורה עם שני אחים שקטנים ממני, בני 23 ו13. מגיל קטן אני זוכרת צרחות וצעקות בבית, אמא שלי היתה צורחת על אחי שיפסיק להפריע בכיתה, שיעשה שיעורים, שיפסיק עם כל ההתפרצויות זעם שלו. עד שבכיתה ו לקחו אותו לאיבחון , הוא אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז, אבא שלי היה בעמותת ביחד , היה מתנדב לענות לטלפונים בעמותה, לפני כל תחילת שנת לימודים היה מרצה למורים על הפרעת קשב וריכוז וכו... גם אחי הצעיר אובחן, מגיל קטן שניהם לוקחים ריטלין. אני הייתה ילדה טובה , שיחקתי טניס 10 שנים את כל האנרגיות שלי הוצאתי בספורט , תמיד אמרו לי שאני חכמה, משום מה הייתי תלמידה ממוצעת שבורחת המון משיעורים, וחביבה מאוד על המורים, (קשה להסביר למה ). לא הוצאתי תעודת בגרות, אחי סיים בהצטיינות. כבר מגיל קטן רציתי שיאבחנו גם אותי, ולא ממש התייחסו לזה, מכיון שהייתי ילדה טובה .... לא ייחסתי לזה חשיבות והמשכתי בחיי. בצבא הייתי מדריכת ספורט, כרגיל כדיי לפרוק את האנרגיות... שהשתחררתי מהצבא נרשמתי לקורס פסיכומטרי, במקביל גם הכרתי את בעלי, לא החזקתי מעמד חודש בקורס, בנוסף לקחתי שיעורי נהיגה שגם אותם הפסקתי. לאחר שנה נרשמתי לעוד קורס פסיכומטרי, גם אותו לא סיימתי, ואין לי ממש סיבה היגיונית ללמה הפסקתי אותו. לאחר 3 שנים בעלי לחץ עליי שאני אגש לתיאוריה , אם הוא לא היה לוקח אותי פיזית, לעולם לא הייתי ניגשת. היום אני בתהליכי קבלה ללימודי חינוך גופני, עושה שוב קורס פסיכומטרי, ולומדת נהיגה,אני בחרדה נוראית,שפניי מועדות לכישלון, אין לי ביטחון, והכי הרבה אני לא מצליחה לשבת וללמוד, אני נזכרת ללמוד שעה לפני השיעור, שעה לפני המבחן, הכול אני משאירה לדקה ה-90 קשה לי לארגן את הבית, הארון שלי תמיד הפוך, אני אימפולסיבית, ומאוד ביקורתית כלפיי עצמי, קשה לי לראות את התמונות של החתונה, כי יש לי המון ביקורת, אני תמיד מרגישה שדברים מתנהלים בצורה לא פיירית, שאני בסביבת אנשים, יש לי המון מריבות עם חבריי לעבודה,ופתאום אני קולטת שיש לי בעייה רצינית עם הצבת מטרות, אני לא מסיימת דברים , אני מתייאשת מהר,יש לי שאיפות וקשה לי להגשים אותם. אני חסרת אונים. הפעם אני חייבת לעבור את הפסיכומטרי המבחן עוד חודש וחצי וזאת ההזדמנות האחרונה שלי. נראה לי שאני צריכה עזרה.
אספר קצת על הילדות שלי, עד היום הזה... אני בת 26 , בת בכורה עם שני אחים שקטנים ממני, בני 23 ו13. מגיל קטן אני זוכרת צרחות וצעקות בבית, אמא שלי היתה צורחת על אחי שיפסיק להפריע בכיתה, שיעשה שיעורים, שיפסיק עם כל ההתפרצויות זעם שלו. עד שבכיתה ו לקחו אותו לאיבחון , הוא אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז, אבא שלי היה בעמותת ביחד , היה מתנדב לענות לטלפונים בעמותה, לפני כל תחילת שנת לימודים היה מרצה למורים על הפרעת קשב וריכוז וכו... גם אחי הצעיר אובחן, מגיל קטן שניהם לוקחים ריטלין. אני הייתה ילדה טובה , שיחקתי טניס 10 שנים את כל האנרגיות שלי הוצאתי בספורט , תמיד אמרו לי שאני חכמה, משום מה הייתי תלמידה ממוצעת שבורחת המון משיעורים, וחביבה מאוד על המורים, (קשה להסביר למה ). לא הוצאתי תעודת בגרות, אחי סיים בהצטיינות. כבר מגיל קטן רציתי שיאבחנו גם אותי, ולא ממש התייחסו לזה, מכיון שהייתי ילדה טובה .... לא ייחסתי לזה חשיבות והמשכתי בחיי. בצבא הייתי מדריכת ספורט, כרגיל כדיי לפרוק את האנרגיות... שהשתחררתי מהצבא נרשמתי לקורס פסיכומטרי, במקביל גם הכרתי את בעלי, לא החזקתי מעמד חודש בקורס, בנוסף לקחתי שיעורי נהיגה שגם אותם הפסקתי. לאחר שנה נרשמתי לעוד קורס פסיכומטרי, גם אותו לא סיימתי, ואין לי ממש סיבה היגיונית ללמה הפסקתי אותו. לאחר 3 שנים בעלי לחץ עליי שאני אגש לתיאוריה , אם הוא לא היה לוקח אותי פיזית, לעולם לא הייתי ניגשת. היום אני בתהליכי קבלה ללימודי חינוך גופני, עושה שוב קורס פסיכומטרי, ולומדת נהיגה,אני בחרדה נוראית,שפניי מועדות לכישלון, אין לי ביטחון, והכי הרבה אני לא מצליחה לשבת וללמוד, אני נזכרת ללמוד שעה לפני השיעור, שעה לפני המבחן, הכול אני משאירה לדקה ה-90 קשה לי לארגן את הבית, הארון שלי תמיד הפוך, אני אימפולסיבית, ומאוד ביקורתית כלפיי עצמי, קשה לי לראות את התמונות של החתונה, כי יש לי המון ביקורת, אני תמיד מרגישה שדברים מתנהלים בצורה לא פיירית, שאני בסביבת אנשים, יש לי המון מריבות עם חבריי לעבודה,ופתאום אני קולטת שיש לי בעייה רצינית עם הצבת מטרות, אני לא מסיימת דברים , אני מתייאשת מהר,יש לי שאיפות וקשה לי להגשים אותם. אני חסרת אונים. הפעם אני חייבת לעבור את הפסיכומטרי המבחן עוד חודש וחצי וזאת ההזדמנות האחרונה שלי. נראה לי שאני צריכה עזרה.