שלום לכולם
||היום קראתי קצת בפורום ואפילו העזתי והגבתי. מבחינתי זה צעד גדול להודות בפני עצמי , שכן, גם אני אלמנה.זה הזוי קשה לקלוט למרות שעברה לה שנה מאז אותו יום שמר שבו חיי השתנו לבלי הכר. אני בת 59 אם לשתי בנות אחת נשואה +2 והשנייה סטודנטית וגרה איתי למזלי הרב. נישאתי צעירה מאד רק בת 19 , מיד עם סיום לימודי בסמינר למורים. ומאז ועד ליום פטירתו מסרטן ריאות אגרסיבי 6/5/08 ,(39 שנות נישואים), הוא היה הדומיננטי בבית, לטוב ולרע. (אני הייתי כביכול האסטרונאוטית, המרחפת) הכל היה איתו אבל לא היה משעמם, לטוב ולרע כמובן. עכשיו, מעניין מה הוא היה אומר, אחרי שאני פתרתי את רוב רובן של הבעיות שיצר בחייו ולא ידעתי כלום, הכל התגלה לי לאחר מותו. האבל שלי מהול בכעס עליו , מדוע זנח אותי ולא עדכן אותי מה מצבנו לאשורו. אני כועסת כי במקום להילחם הוא הביא על עצמו את הסרטן הארור, ומרגע שנתגלתה המחלה הרים ידיים ושום טיפול לא עזר, הוא פשוט לא רצה לחיות יותר,הוא אמר "פוס" לא משחק יותר במשחק החיים. הבעיה העיקרית שלי היא הלבד אין לי אחים ואחיות אני דור שני לשואה . החברים חיים את חייהם עם משפחותיהם ואני לבד , גם בחברה אני מרגישה כל כך לבד. אני מנהלת יומן אישי בתפוז אבל אני לא יכולה לכתוב שם הכל זה פומבי מידי. פה מצאתי אוירה תומכת ואולי כאן אוכל ללמוד לאסוף את עצמי ולהתאושש נפשית וריגשית אני מאד זקוקה לעזרה ולעיצה. סליחה שהארכתי יותר מדי ו"נשפכתי" כל כך הופ
